"נופים חבושי עיניים", ספרו החדש של ארז ביטון, מתגלה מייד עם צאתו כאחד מספרי היסוד של השירה הישראלית, ובעצם של השירה העברית בכלל. ביטון עשה דבר דומה בשלושת ספריו הראשונים, "מנחה מרוקאית", "ספר הנענע" ו"ציפור בין יבשות", שבהם הוא העמיד את השירה העברית החדשה על ראשה – חשף את החד-צדדיות האשכנזית שלה, ומתוך כך את המרחבים האנושיים הגדולים שהיא מחמיצה, מעוותת ומשתיקה. כעת, בספרו החמישי, הוא חותר למעמקים חדשים, כאלה שעוסקים ביסודותיה של שפת השירה – בזיקה הסבוכה בין מלים ומראות, אור וחושך, שירה ועיוורון.
שם הספר חותך כדרכו של ביטון הישר ללב העניין, אל ראשוניותן של העינים והראיה בחיי אדם, ואל הקושי הגדול לכתוב שירה חבושת עינים, כלומר עיוורת. לשון השירה, כמו השפה האנושית בכלל, היא ביסודה לשון של רואים ורואות. הניסיון להציג את ארז ביטון כמין משורר מיתולוגי (דמוי הומרוס, למשל, שמדרשים על שמו מייחסים לו עיוורון), כזה שלמרות עוורונו "רואה יותר מכולנו", הוא אמנם ניסיון שכוונותיו טובות, אך הוא מסתכן בהחמצת העיקר. זה לא שביטון "רואה פחות". הוא פשוט לא רואה. הוא ראה בילדותו, אך מאז התאונה שגזלה ממנו את חוש הראיה הוא חי בחושך. כשרונו הגדול מתבטא לא ביכולתו "לראות יותר", אלא בכנותו יוצאת הדופן ובמקוריותו הגדולה שמאפשרות לו לכתוב שירה ייחודית – את שירת העיוור, הנאמנה עד כלות לחווית עולמו הפצועה, המתמודדת עם אובדן שאינו ניתן להכחשה.
גם אידיאת "הקומפנסציה" – שלפיה העיוור מפצה על אובדן הראייה בחידוד חושיו האחרים ומתוך כך גם זוכה אולי לאיזו "ראיה רוחנית" מיוחדת – נראית לי בעייתית. ברור שעיוורים מפתחים מיומנויות שלרואים אין, אבל העיקר הוא כאמור כשרונו של ביטון כמשורר, שמאפשר לו לאו דווקא "לפצות על עוורונו" (יש אובדנים שאין להם פיצוי) אלא להעניק לנו, עיוורים ורואים כאחד, מילים שמדובבות את החיים בחושך, ומתוך כך ללמד אותנו לקחים רבי משמעות על מקומה של השירה ברצף שבין ראיה לשאר הצדדים החושניים והרגשיים בחיי אדם: לב מתגעגע ואוזנים כרויות, אצבעות ממששות ורגלים מגששות.
בסוף הפסקה האחרונה מניתי ארבעה דפוסים לשונים שחורגים ממה שאפשר לכנות בעקבות ביאליק "לשון המראות" – לשונותיהם של הלב, האוזן, כף היד וכף הרגל. קריאה ב"נופים חבושי עיניים" מלמדת שביטון מפתח באופן עקבי את ארבעת הדפוסים הללו. חשוב לומר שהם משותפים לרואים ולעוורים, והם בולטים בשירת ביטון בעיקר בשל התעקשותו לא לטשטש את החושך, כלומר את אובדן האור והראייה, באמצעות אגדות עתיקות או חזיונות בדויים.
מפתיעה מכולן היא הלשון שכיניתי "לשון כף הרגל" – הלשון שקשורה לצעד ולמעידה, לכלב המנחה את העיוור ולמקל המגשש למענו שביל בחושך, ומתוך כך לאדמה ולכיסוייה השונים: מדרכות "שבורות ומוכות", מרצפות שמכסות בתומתן את "בּוֹשֶת העפר", שטיחים ומרבדים, גדרות ועצים שרואים יכולים לטפס עליהם אך עיוורים נתקלים ונכשלים בהם. זוהי שפה מרכזית בספר, שקובעת בין השאר את המבנה שלו (אילו שירים פותחים וחותמים אותו, למשל), ונדמה שהיא חושפת הבט מכריע בחווית ההתעוורות של ביטון: את הצטמצמות של עולמם התלת-ממדי של הרואים – עולם שביטון מתאר כעולם של שעטה ודהרה, מרוץ ומעוף – לפסיפס דו-ממדי מקוטע של שבילים חשוכים ורחובות מתעקלים, מהמורות והריסות, בורות ומכשולים. וכצפוי אצל ביטון יש משהו עדין להפליא, מאופק וקשוב, בדרך שבה הוא אוחז את הקורא בידו, מוליך אותו בזהירות אל תוך מבוך העיוורון, ומלמד אותו פרק יקר ערך בחוכמת הגישוש והמעידה, החושך והעפר.
ארז ביטון, נופים חבושי עינים, הקיבוץ המאוחד
- שירים נוספים מתוך הספר ב-ynet.
- הספר באתר ההוצאה.
- ארז ביטון מתראיין בתוכנית 'ערב חדש'.
- לרשימה על 'ארז ביטון ופרס ישראל'.
- לרשימה על 'תִמְבִּיסֶרְת, ציפור מרוקאית'.