השיר המצורף לרשימה מסכם לא רע את ספרו השני של יקיר בן-משה. מה הכי בולט בשיר הזה? ראשית, תנועתו הבלתי פוסקת של המשורר מאישה לאישה, וריבוי הנשים המתפנק והמפתה, או להפך, המתסכל והמרתיע, הכרוך בתנועה הזאת. שנית, אהבתו של המשורר לעצמו, שמסדירה את התנועה הבלתי פוסקת בין נשותיו – הוא כמה לעצמו ללא הרף, ולכן בורח אל עצמו ללא הרף; ושלישית – המילה שפותחת את השיר, "נפרדתי".
רבים מן השירים בספר נפתחים במשפט שכולל את המילה הזאת או רומז לה: "נפרדתי מקרן בשיחת טלפון קרה וחותכת…" "נפרדתי מנעמי לפני כמה שבועות…" "לבסוף נפרדתי מאלינור בגלל החמאס…" "אחרי שנפרדתי מאלינור ומהגר נשארתי עם מרב…" "מכל הבנות שיצאתי איתן דווקא לסתוית אני חוזר להתגעגע…" "אחרי ששרית עזבה לא הצלחתי לומר את שמי…" "את האקסית הבאה פגשתי לאחר שכבר התיאשתי להביט בשעון…" "אני פניתי לדרכי ויקיר הלך לדרכו…" ואלה רק כמה דוגמאות בולטות.
אפשר ללמוד משורות הפתיחה האלה שבן-משה מחבר בין שירה לפרידה. רגע הפרידה אידיאלי לכתיבת שירה משום שהוא מחזיר את המשורר לעצמו, לבדידותו, לגופו שנותר לפתע יחיד, לכמיהותיו המיותמות. הרגע הזה, שנמשך כמובן יותר מרגע, סוחף את המשורר לתוך מערבולת של מודעות עצמית מלנכולית וחסרת מנוח, אבל המערבולת, כמו מערבולת, שואפת להחזיר אותו אל המקום שממנו לכאורה הוא נפלט – כלומר אל מעגל הכמיהה, הפיתוי וההקסמה.
מה המניע העמוק לכתיבת שירה? יש הרבה, אבל אחד מהם הוא הרצון להקסים, להוכיח לכולם כמה אתה מוצלח. בן-משה אינו שונה מרוב המשוררים בעניין זה. ואסור לשכוח שככל שמעגל המוקסמים הפוטנציאליים מתוחכם ומנוסה יותר, כך מלאכת ההקסמה קשה יותר, וכרוכה בסתירות פנימיות שהולכות ומסתבכות. לכן לא קשה להבין למה מילים כמו "חמוד" או "מתוק" – ואפילו ה"מקסים" המפורסם של גיבור האח הגדול מנחם בן – הן מילות שבח חשודות כל כך, המתפרשות בקלות כעלבונות חבויים. או כמו שניסחה את זה גיבורה אחרת של האח הגדול: אל תקרא לי מותק.
ואף על פי כן, את יופים של שירי בן-משה לא נצליח להבין בלי להכיר קודם כל בכך שהם חמודים, מתוקים ומקסימים במיוחד. יותר מזה – שהם נועדו להיות כאלה. אפשר לחשוב עליהם כעל דיוקנאות עצמיים של המשורר לא רק כאיש צעיר (החושש בין השאר מן ההתבגרות והזקנה, מן הזמן החולף ללא טעם בחיפושים עצמיים וכו') אלא גם כמין חתלתול חושני ורומנטי, והאפקט הפתייני רק מתחדד בזכות נגיעותיו העדינות, המשועשעות למחצה, בתוגת הבדידות, הריקנות והמודעות העצמית.
נותרת כמובן השאלה אם אלה הם שירים חמודים לטוב או לרע, אם "מקסים" בהקשר שלהם היא מילת שבח או גנאי. התשובה המדויקת ביותר, ובעצם גם המחמיאה ביותר לבן-משה, היא "גם וגם" או "לא זה ולא זה". יש באקסהיביציוניזם הגלוי שלו משהו עקבי, אלגנטי, אינטיליגנטי, בטוח בעצמו, מדוד ומאוזן, שהצליח לא רק להפתיע אלא גם לכשף אותי. הוא נוגע במקום עמוק ומוכחש בדרך כלל במלאכת השירה, בתשוקה לפתות ולהקסים על סתירותיה הפנימיות, ומחבר בנונשלנטיות וירטואוזית בין המקום הזה לבין פני השטח החתוליים, החמקמקים והחלקלקים, של שיריו. לא במקרה לקוח המוטו של הספר – "המים הם כתם המסיר את עצמו ללא הרף" – משיר של חזי לסקלי. גם לסקלי היה עסוק בזיקה הזאת, שבין עומק מוכחש ופני שטח מתעתעים, אם כי מנקודת מבט הרבה יותר טראגית: אצל לסקלי תפקידם של ההומור והאירוניה היה להמתיק את הטרגדיה, אצל בן-משה הם מכסים על העדרה.
יקיר בן-משה, תנשום עמוק, אתה נרגש, סדרת כבר, כרמל