פאול צלאן, תפנית נשימה

פורסם בתאריך 1 בפברואר 2013 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

המשורר פאול צלאן נולד ב1920 בצ'רנוביץ' למשפחה יהודית דתית דוברת גרמנית. שמו היה פאול פסח אנצ'ל. כאשר הוריו נעצרו ונשלחו למותם במחנה עבודה בטרנסיסיטריה ב1942, בנם לא היה בבית וניצל. בבוקרשט של אחרי המלחמה הוא בחר בשם העט פאול צלאן, והפך למשורר יהודי-רומני הכותב גרמנית – שפת אמו. ב-1948 היגר לפריז, שם חי עד התאבדותו ב1970. זהותו כיהודי ניצול שואה הנאמן לשפה הגרמנית היתה לתו ההכר הבולט של דמותו כמשורר, וזכתה לביטוי בוטה בשירו המפורסם ביותר, "פוגת מוות" – "זהב שערך מרגריטה / אפר שערך שולמית" – שיר רב עוצמה שהפך להמנון מקובל של זכר השואה בגרמניה. הקונפליקט בין גורלו היהודי ותרבותו הגרמנית נעשה כואב במיוחד כאשר שמו יצא לתהילה כאחד המשוררים הגרמניים המשמעותיים בדורו, ובעצם בכל הדורות. לא רק את צלאן הקונפליקט הזה עינה: הוא הטריד כנראה גם גרמנים לא מעטים, וצלאן היה רגיש מאוד לגילויי האנטישמיות שליוו את התקבלות שירתו בגרמניה.

תרגומיו של שמעון זדנבנק לצלאן הם משיאי עבודתו הענפה כמתרגם. שיריו המוקדמים של צלאן היו שירים סוריאליסטיים – פתיניים, נוזליים, רוויים במטאפורות צבעוניות – אך בעקבות ההגירה לצרפת שירתו הפכה להיות הרבה יותר מינימליסטית, דחוסה והרמטית, ועם זאת נותרה מלאת חיים. ואכן, רבים משיריו המאוחרים-יותר דומים לשלדים או מאובנים שחיים לשוניים אינטנסיביים חותרים וחורקים בהם. תהליך ההתאבנות הזה, שנמשך עד למות המשורר, אינו מנותק מהמורשת המודרניסטית בכלל והסוריאליסטית בפרט, שכן ניכר בו הרצון להתקרב לשורשיה הכמוסים-כביכול של השפה מתוך צמצום פני השטח הרטוריים והנורמטיביים שלה. קשה לתרגם את צלאן, וזנדבנק עושה את זה בחוכמה ובמסירות שמניבות שירים עבריים חזקים וחידתיים, שהזרות הגרמנית והצלאנית ניכרת בהם היטב ומעשירה את יופים.

מבחר התרגומים החדש של זדבנק לשירי צלאן, "תפנית נשימה", הוא בעצם ספר המשך למבחר הקודם שלו, "סורג שפה", שראה אור ב1994 והתקבל בהתלהבות. המבחר החדש לא פחות מלהיב, אבל שני העשורים שמפרידים בינו לקודמו מעלים את השאלה אם משהו השתנה ביחסו של המתרגם למשורר. ההתמודדות עם שירת צלאן קשה מכל הבחינות – לא רק לשונית ואסתטית אלא גם אינטלקטואלית ורגשית. זוהי שירה חכמה במיוחד, דחוסה ברמזים לשוניים ותרבותיים, שלמרות המסתורין שאופף אותה נוגעת במישרין במוקד של כאב בלתי נתפס: בשואה, כמובן, אבל מנקודת מבט מיוחדת שכרוך בה מפגש אינטימי, משסע ומזעזע, בין שולמית ומרגריטה, הנרצחת והרוצחת, האם ושפתה.

אם השתנה משהו ביחס של זנדבנק לצלאן – השינוי אינו מנוסח במפורש, ובכל זאת אפשר למצוא לו כמה רמזים. יש הבדל גדול בין אחריות הדבר של שני המבחרים. באחרית הדבר הקודמת ניסח זנדבנק קביעות פרשניות מרחיקות לכת שהדגישו את הצד "המטאפיזי", הפילוסופי, של שירת צלאן. זנדבנק לא הכחיש כמובן את המימדים הביוגרפיים של שירתו (איך אפשר), אבל הוביל את הדיון למימדים מופשטים יותר, שעוסקים במתח בין שפה ושתיקה, ניתן לביטוי ובלתי ניתן לביטוי, מוות וחיים.

באחרית הדבר של המבחר החדש אין שום קביעות פרשניות כאלה, אלא הערות כמו-טכניות שמדגישות את אופיה הסגור והאישי של שירת צלאן. גם בהערות המצורפות לשירים אפשר לחוש בתזוזה עדינה מפרשנות מטאפיזית בעיקרה לדיון קצת יותר מופנם וביוגרפי. אפשר לומר בזהירות שזנדבנק נע מהקוטב הגרמני או הפרשני של מלאכתו כמתרגם לקוטב העברי או המשוררי שלה, זה שעסוק בזיכרון קונקרטי ולא בספקולציות מטאפיזיות. ייתכן שהקסם המתעתע של מושגים כמו "הבלתי ניתן לביטוי" התפוגג מעט לטובת צדדים כואבים יותר של שירת צלאן, כאלה שקשה לבטא, אבל אפשר. משהו מ"הקשה לביטוי" הזה נרמז בשיר המצורף לרשימה: זוהי מחשבה על אדם ברגעיו האחרונים, אולי על אמו של המשורר, והמחשבה מגלה שמה שהכי קשה לתפוס הוא יותר אישי ממטאפיזי: שביב החיים העיקש של האהוב והזכור, ולא מותו.

CCF26012013_00000

פאול צלאן, תפנית נשימה, ליקט, תרגם והוסיף הערות: שמעון זנדבנק, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה

תגיות: , , , , , ,

יום שישי, 1 בפברואר, 2013 היכל התהילה, שירה מתורגמת

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון