שולמית אפפל, פחות מאמת אין טעם לכתוב

פורסם בתאריך 25 בינואר 2013 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

יש כאן משהו שדומה לתופעה – משוררים שהתחילו לפרסם בשנות ה-60 וה-70 של המאה שעברה, שקעו בשתיקה ממושכת בסוף שנות ה-80, ושוברים אותה דווקא עכשיו, כעבור יותר מעשרים שנה.  מרדכי גלילי שבר שתיקה כזאת בספרו "מסע שנגמר בריקוד" שראה אור לא מזמן, ובימים אלה עושים את זה שני משוררים נוספים, עוזי בהר ושולמית אפפל. לכל אחד מהם הסיפור שלו, הסיבות שלו לשתיקה ולשבירתה, אבל דומה שמסתמן כאן משהו רחב יותר, שקשור לשינוי באקלים של השירה הישראלית. משהו שפעם היה מחניק ומשתיק השתחרר, והכתיבה שוב אפשרית.

ספרה החדש של אפפל, שמופיע עשרים וארבע שנים אחרי ספרה הקודם, הוא ספר מפתיע, חזק ומרשים, שעתיד להחזיר את יצירתה, ובכללה את שיריה הישנים, ללב השירה הישראלית. במובנים מסוימים הוא טוב מקודמיו – צלול ומגובש יותר, כאילו קילפו משיריה שכבה של כיסויים מטאפוריים והבשר או השלד התגלו, חדים וחותכים – אבל המרחק בינו לבינם לא גדול כל-כך: זו אותה משוררת. השינוי שעברה מרתק, אבל לא פחות מרתק הפער שנחשף בין שני עידנים שונים מאוד בשירה הישראלית.

בשנות ה-80 אפפל נחשבה בעיני קוראים רבים, גם אם הם לא יודו בכך, למשוררת קצת "נשית" ו"גלותית" מדי, שמערבבת בצורה לא לגמרי מובנת אמירות מביכות בישירותן עם מטאפורות מביכות בסמיכותן. היא לא היתה די "אלגנטית" על פי אמות המידה של אז, שעוצבו בין השאר על ידי שירתם המוקדמת של זך, אבידן או וולך. האלגנטיות הזאת, שקשורה ליכולת לתרגם חוויות אישיות לטקסט בעל אופי מוכלל, מודע למעמדו האסתטי והאינטלקטואלי – כלומר ליכולתו לעטות נוצות ומסכות – התחילה להיסדק כבר אז, בשנות ה-80, מה שרק סיבך את התמונה: השירה הישראלית נכנסה למשבר, מין סדק בזמן שלא היתה בו אוריינטציה ברורה.

ואכן, בתהליך ארוך האלגנטיות ההיא התחילה להתגמש, להתגוון, להתקלף, ומתישהו לאבד את אחיזתה. משוררות ומשוררים רבים נטלו חלק בתהליך הזה, ובכל זאת כדאי להזכיר כמה מחלוציו, כמו דליה רביקוביץ, שויתרה על מחלצות היופי של שירתה המוקדמת לטובת משהו חשוף ושלדי יותר, ומשוררים כארז ביטון, אמירה הס ומואיז בן הראש, שמקובל אומנם להזכיר בהקשרים "מזרחיים", אבל לשירתם יש אפקט אסתטי רחב-יריעה, חוצה מוצאים. בשנות האלפיים כבר לא נותר הרבה ממחוך האלגנטיות של שירת דור המדינה, ומשוררים צעירים התחילו לכתוב באקלים שונה לגמרי, אולי מבלבל יותר, אבל גם הרבה יותר פתוח ומשוחרר.

אפפל לא מספרת למה היא הפסיקה לכתוב ולמה התחילה שוב, אבל אפשר לנחש שבשובה היא גילתה שקפיצת הזמן שלה, בניגוד לזו של חוני המעגל, לא עשתה אותה זרה לעולם החדש אלא להפך – חיברה אותה להווה. קילוף השכבה המטאפורית, למשל, התבקש משום שבאקלים החדש שכבות כאלה נחוצות פחות, ויש פחות מסכות ומוסכמות-כתיבה שמקורן בהבחנות מגדריות. קשה שלא לחוש שהיד שלה הפכה בוטחת יותר, ובעיקר נאמנה יותר להצהרה הגאה של כותרת ספרה: "פחות מאמת אין טעם לכתוב".

ולשינוי בשירתה יש אספקט נוסף, אישי יותר, אולי הפוך בכיוונו. שיריה החדשים מגלים שהיא נחלצה לא רק מאקלים ספרותי מעיק אלא גם ממשהו פנימי יותר – מאחיזתם של מאורעות היסוד שעיצבו את חייה: לא נחלצה לגמרי, כמובן, היא חיה בצילם והם שבים ומתגלים ברוב שיריה, אבל ממרחק ביטחון קטן, כאילו מדובר בסיפור חצי-גמור שניתן להתבונן בו במבט כמעט-רטרוספקטיבי. "אי אפשר להשוות את זה לסיביר" היא כותבת באחד משיריה, ורומזת שרק כעת, כאשר היא נחלצה מסיביר – לא סיביר המקורית, זו שאיימה על דור הוריה המהגרים, אלא סיביר הפרטית והמטאפורית של שתיקתה – היא הבינה מנין היא באה, מאילו קברים הגיחה, והיא יכולה לספר לנו עליהם בשירים שבכולם אפשר לשמוע אותה אנחת רווחה רוויה בכאב: הנה אני כאן, נושמת וכותבת.

CCF17012013_00000

שולמית אפפל, פחות מאמת אין טעם לכתוב, ספרא

תגיות: , , , , ,

יום שישי, 25 בינואר, 2013 משוררים ותיקים

תגובות פייסבוק:

3 תגובות על שולמית אפפל, פחות מאמת אין טעם לכתוב

קובי וינר
5 בפברואר 2013

מוכר ולא אהוב.מנטליות שלילית ידועה לפיה יש להגן בכל מחיר על אשליית ההדחקה ש"לי זה לא יקרה",ע"י התעלמות ממי שאיבד את היקר לו,לא לבקר, לעבור לצד השני של הרחוב, לא לברך בברכת שלום,להתרחק באופן מופגן …. כאילו נגע בך נגע הצרעת שלומית בטאה זאת בכאב עז ומדוייק.

[…] אין לאן לברוח – אלי הירש קורא שירה […]

[…] המאמר של אלי הירש […]

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון