חיים גורי, עיבל

פורסם בתאריך 10 באפריל 2009 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

ספרו החדש של חיים גורי מוצג על גב הכריכה בחסכנות שמדגישה את גודל המעמד: "ששים שנה אחרי הופעת פרחי אש, (1949), ספר ביכוריו של המשורר חיים גורי, רואה אור הספר עיבל." הקישור הישיר בין שני הספרים רומז לשני עניינים הכרוכים זה בזה: לששים שנות שירת גורי, ולששים השנים שחלפו מאז מלחמת השחרור.

תחושת הסיכום מתחזקת כאשר מתברר שרוב הספר מוקדש לפואמה הקרויה גם היא "עיבל", שעניינה חשבון נפש ארוך עם משהו שאפשר לכנות בהיסוס "מורשת תש"ח". השאלה היא כמובן למה עיבל, והתשובה היא שעיבל הוא הר הקללה כשם שגריזים הוא הר הברכה, ושתיהן, הקללה והברכה, קשורות במישרין (ראו דברים כ"ז ויהושע ח') לכיבוש הארץ, כלומר למלחמת השחרור.

מהי הקללה הזאת? למה ההיזכרות בתש"ח, המצויה בלב כל שאר ההיזכרויות ב"עיבל", רווייה בתחושות איומות כל כך של פקפוק עצמי, אשמה והחמצה? הספר מעניק שלוש תשובות לשאלה.

התשובה הראשונה מעלה באוב את זכרם של חללי תש"ח, ובעקיפין של שאר החללים במלחמות ישראל, אולי אפילו משני הצדדים. על פי התשובה הזאת היחס בין הר הקללה להר הברכה דומה ליחס הטקסי בין יום הזיכרון ויום העצמאות. זוהי תשובה מוכרת מאד, שמעוגנת במעמקי המיתוס הציוני ונוסחה בעצם כבר ב"פרחי האש", ואף על פי כן גורי חוזר אליה כאל מין נקודת מוצא הכרחית, ויש לומר גם מובנת מאוד, לשאר הגיונותיו.

התשובה השניה היא החדה והקולעת יותר, והיא מזהה את קללת תש"ח עם הנכבה, כלומר עם גורלם של הפלסטינים. דומה שקללת הנכבה היא המניע העמוק לפואמה ולרגשי הפקפוק והאשמה המבוטאים בה, וזאת על אף שגורי נזהר ממנה כמו מאש ואפילו מתריס כנגדה. באחד מפרקי הפואמה, תוך התייחסות כמעט ישירה לגורל הפלסטיני, הוא כותב: "זו האש העובדת שעות נוספות. / אם תפגוש בצדיקים ההם, / שאל אותם בשמנו, אם אפשר בשקט, / מה, לעזאזל, היה עלינו לעשות."

מי הם "הצדיקים ההם"? לא לגמרי ברור, אבל בדומה לקבוצות נוספות שמופיעות בפואמה – "הנביאים", "נביאי הזעם", "המקללים", "מרחיבי הפיות" – הם כנראה אלה שקוראים "ארור!" על מורשת תש"ח, ואיתם או עם רוחות הרפאים שלהם גורי מתפלמס. "עיבל" מתגלה מבחינה זו כטקסט דו משמעי: הן ככתב הגנה המופנה כנגד "הצדיקים" וכתב האשמה האנטי-ציוני שלהם, והן כביטוי להד העמוק שכתב האשמה הזה מוצא ברוחו של גורי.

וישנה גם תשובה שלישית, התשובה הרשמית של הפואמה, שאמורה להבליע בתוכה את שתי התשובות הראשונות. על פי התשובה הזאת תודעת הקללה היא הצד האפל של אשליית הברכה. בעצם לא הנכבה מטרידה את גורי, אלא עצם הרעיון שהוא אשם. כולנו אשמים, כמובן, לפחות במשהו, אבל אשמה היא חוויה בלתי נסבלת דווקא בשביל מי שהיה משוכנע שהוא צדיק, ולא סתם צדיק אלא גואל ומושיע. גורי עדיין לא מצליח להבין איך זה קרה – איך קרה שהגיבורים שבשמם הוא חי וכותב שירה, אלה שציוו לנו את הריבונות היהודית על כל יתרונותיה, את עצם הישראליות שלנו, התגלו בדיעבד לא רק או לאו דווקא כמושיעים, אלא כמבשריה של מלחמת כיבוש אכזרית שנמשכת כבר יותר מששים שנה, ומטילה ללא הרף צללים מוסריים הולכים ומעמיקים.

"עיבל" הוא איפוא ניסיון לגשר על הפער שבין "צדקת הדרך" לבין הצביעות והעיוורון הכרוכים בה. זהו ניסיון כושל במתכוון, ובכך טמון לא רק כוחה של הפואמה, המצביעה באומץ על החידה הלא פתורה של החיים הישראליים, אלא גם חולשתה. דומה שלגורי חסר המרחק הנכון מהסיפור. הוא סובל מתסמונת של הזדהות-יתר, שגורמת לו לצלול בערפל כבד של רגשי אשמה עקלקלים ותמרוני אפולוגטיקה סבוכים. והנה, דווקא בזכות החולשה הזאת – בזכות נחישותו לדובב את צדקת הדרך גם בהתפוררותה – הוא משורר משמעותי כל כך, היום יותר מתמיד.

gouriחיים גורי, עיבל, הקיבוץ המאוחד

תגיות: , , , ,

יום שישי, 10 באפריל, 2009 משוררים ותיקים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש