דנה אולמרט, בתנועת שפה עיקשת

פורסם בתאריך 27 ביולי 2012 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

היחסים בין רחל לביקורת השירה העברית הם מסובכים. הביקורת מתקשה לקבוע את "הגודל הנכון" שלה, ומתרוצצות בה שתי גישות מנוגדות: גישה מקטינה שרואה בה משוררת מוגבלת וסנטימנטלית, וגישה מאדירה שרואה בשיריה מופתים של יופי. רוב החוקרים שעוסקים בשירתה בשנים האחרונות, וביניהם דנה אולמרט שספרה על "כתיבה ואהבה בשירת המשוררות העבריות הראשונות" ראה כעת אור, מחפשים נקודת איזון בין העמדות, אבל דומה שלמרות מאמציהם רחל מתעקשת להיוותר קשה להערכה, ולהתבצר בעמדת המשוררת המובנת-לא-מובנת, שיופים של שיריה מצליח להיות פשוט ואטום, מושך וזר, רך מדי ומר מדי גם יחד, ללא הכרעה.

מי שהעניק לשאלה הזאת – שאלת "גודלה הנכון" של רחל – את ניסוחה החד ביותר הוא דן מירון, במאמרו "אמהות מייסדות, אחיות חורגות" מ-1991. מירון קבע שם שני עקרונות שהשפיעו מאוד על המחקר: ראשית ששירת רחל לא תידון כשלעצמה אלא כחלק מתופעה רחבה יותר, "המשוררות העבריות הראשונות", כלומר לצד משוררות (טובות ממנה, בעיניו) כאסתר ראב ויוכבד בת מרים, ושנית שהשאלה שתישאל תהיה רחבה מאוד בהקשרה המגדרי אך מצומצמת מאוד בהקשרה ההיסטורי: מה בדיוק קרה שם, בשנות העשרים של המאה שעברה, שאיפשר לפתע לנשים לפרסם שירים ואף לזכות להכרה? כי למרות כמה תקדימים נידחים מדי, כמו המשוררת רחל מורפורגו (1790-1871), ברור שהמפץ המגדרי בשירה העברית התרחש סביב 1920, ימי העליה השלישית, כאשר המונופול הגברי על השירה העברית נפרץ לכאורה בבת אחת, ולעיניהם המשתאות של גברים התגלתה תופעה חדשה ומסחררת: אישה שהיא משורר עברי. משורר עברי שהוא אישה. רחל המשוררת, למשל.

בתשובתו של מירון לשאלה שניסח בלטה מילה אחת: דלות. הוא כיוון לדלות מסויימת מאוד: מחסור במשאבים לשוניים. העברית הנשית היתה "דלה" משום שנמנעה מנשים השכלה יהודית מסודרת, ולכן נעדר ממנה העומק המקודש של המסורת. כל עוד הפואטיקה של ביאליק שלטה בשירה העברית הדלות הזאת נתפסה כחולשה בלתי נסבלת, אך ברגע שהשפעתה התרופפה לטובת רוחות מהפכניות יותר, סוציאליסטיות וחלוציות, הדלות הפכה לעמדה בעייתית אך נסבלת, ונשים הצליחו לחדור לשולי המערכת. אלא שהחדירה נותרה מוגבלת. למשוררות נקבע מדור מיוחד, "מדור הדלות", וכאשר רחל מתה ב1931 והפכה מוקד לפולחן ספרותי מהלל ומאדיר – פולחן שמירון תיאר במאמרו בכישרון רב, תוך הדגשת יסודותיו המניפולטיביים – תפקידו העיקרי היה להבטיח שמשוררות לא יחרגו מהגבולות "הדלים אך נסבלים" שסומנו להן באמצעות המופת של רחל, שלא רק השכילה להכיר, כך מספרים, בדלותה ("אכן דלה מאוד / ידעתי זאת האם / אכן דלה מאוד / מנחת בתך") אלא אף הציגה אותה כצו גורל שאין להתריס כנגדו אלא להיכנע לו מתוך פיוס והשלמה ("אך לא אמרה פי הגורל, / גורל רודה, / אלך בגיל לקראת הכל, / על כל אודה!")

קל להבחין באופן שבו השאלה האסתטית, הנוגעת לערכה של שירת רחל (האם היא באמת דלה?), הסתבכה אצל מירון בשאלה אחרת, הנוגעת לתנאי התקבלותה הדו-משמעית בקרב גברים במחצית הראשונה של המאה העשרים. קל גם לראות איך בנוסחת "הדלות הנסבלת" הצליח מירון לכוון לא רק לקונפליקט הביקורתי שליווה את רחל עם הופעתה, אלא גם לקונפליקט הנוגע להערכתה כעת, בעידן הרבה יותר פמיניסטי – הקונפליקט בין מעמדה כמורדת שנטלה לעצמה חרות לשונית אחרי עידנים ארוכים של השתקת נשים, לבין רתיעה מפני הנימות השמרניות-לכאורה, "המוגבלות", הלא די פמיניסטיות אולי, של שירתה. והישר אל תוך הקונפליקט הזה מזנקת דנה אולמרט בספר הביכורים המחקרי שלה.

לאולמרט יש דברים מרתקים לומר גם על שאר "המשוררות העבריות הראשונות", אך החידוש שלה בכל הנוגע לרחל מתבטא בניסיון להציב את מורכבות המתחים בין כניעה ומרד ובין קול ושתיקה כבסיס עקבי להבנת שירתה. בעיניה אלה לא רק מתחים חיצוניים שמעסיקים את הביקורת (הגברית-מודרניסטית או הפמיניסטית-עדכנית) ששופטת את ערכה ומחליטה עד כמה "לקבל" (להעניק לה קול) או "לדחות" (להשתיק) אותה, אלא גם מתחים פנימיים שאתגרו את המשוררת עצמה והזינו את יצירתה. זוהי אינטואיציה רבת-ערך כי היא עשויה לחלץ את רחל מההקשר ההיסטורי הצר שמירון הכתיב לה, ולהציע לה הקשר הרבה יותר גמיש ודיאלקטי, שבו מסורת עשירה של פטפטנות גברית, מרדנית כביכול אך אלימה ומדכאת, נספגת אל תוך מסורת מקוטעת של שתקנות נשית, שמרנית כביכול אך מתריסה ומתנגדת. אלא שאולמרט ממהרת לתרגם את האינטואיציה הזאת לשפה פסיכולוגית ליניארית מדי, שהיסוד הבולט בה הוא התפתחותי: רחל ושירתה נתפסות אצלה בראש וראשונה כתחנה הכרחית בדרך לעיצובו של סובייקט נשי משוחרר, תחנה שיש להעריך בשל חשיבותה ההיסטורית, ובה בעת לסלוח לה על הבטיה הבעיתיים, ה"מזוכיסטיים" בלשונה של אולמרט, שמקורם בהפנמה של דיכוי ארוך שנים.

קל לראות איך גם אצל אולמרט נגררת ההתמודדות הפרשנית עם רחל אחרי הצורך הכפול להחמיא לה ולהסתייג ממנה. ונדמה שזה לעת עתה גורלה של המשוררת הגדולה: להיות שבויה בתוך האוקסימורונים החדים של שירתה, השקולים במאזניים דייקניות ואכזריות כל כך, ולהיתקע שוב ושוב בין שבח וגינוי, קבלה ודחיה.

דנה אולמרט, בתנועת שפה עיקשת, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה / ידיעות אחרונות / ספרי חמד

תגיות: , , , ,

יום שישי, 27 ביולי, 2012 היכל התהילה, עיון ותיעוד

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון