זביגנייב הרברט, שירים

פורסם בתאריך 9 במרץ 2012 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

בשלושים השנה האחרונות ראו אור בעברית ארבעה ספרי שירה של המשורר והמסאי הפולני זביגנייב הרברט, כולם בתרגומו של דוד וינפלד. כעת וינפלד כינס אותם לכרך אחד, הוסיף להם תרגומים חדשים, והתוצאה היא ספר שירה מופלא שעוקב אחרי התפתחותה של שירת הרברט מראשיתה בשנות הארבעים עד מותו ב1998. הרברט ידוע כמשורר הגותי, כזה שהצד האישי של שירתו מוצנע לטובת ערכים מוכללים יותר, וההכרות עם תולדותיו הסבוכות כמשורר מבליטה את האספקטים המופנמים יותר של דמותו, ומאפשרת לשירתו להתגלות בכל יופיה.

אופיה ההגותי של שירת הרברט קשור לכך שהיא התהוותה בצל המשטר הקומוניסטי בפולין ומתוך התנגדות מתמשכת למשטר הזה. כשראה אור ספרו הראשון ב1956 אסרה הצנזורה לכלול בו שירים שניסחו את ההתנגדות הזאת בצורה מפורשת מדי. כשקוראים את שירתו משנות השישים קשה שלא לחוש שהצנזורה ניצחה: הרברט לא ויתר על ההתנגדות, אבל חיפש דרכים להעתיק אותה מההקשר המיידי שלה – הפוליטי – להקשרים מוכללים יותר, מוסריים, תרבותיים ואסתטיים. ההעתקה נבעה בעיקר מיאוש, אך גם מכך שרטוריקה פוליטית חשופה עוררה בו רתיעה: היא דמתה מדי לרטוריקה של אויביו הקומוניסטים. וכך נולד המיתוס על הפואטיקה "הקלסית" של הרברט, זו ששואבת את השראתה מהספרות והפילוסופיה של יוון ורומא העתיקות שמוזכרות ברבים משיריו, ומצטיינת בכמה מהסגולות הטובות שנהוג ליחס להן, וביניהן איפוק, פיכחון ואירוניה. 

הסגולות האלה לא נעדרות משירתו, אבל הן מאפינות בעיקר את פני השטח שלה. במעמקיה יש פתוס גדול של מי שראה בעצמו נביא לאומי ואיש מוסר תובעני. הפתוס הזה זכה לביטוי גם בשירתו המוקדמת, אבל הוא התפרץ במלוא עוצמתו רק בראשית שנות השמונים, כאשר המחאה של ארגון "סולידריות" הרימה את ראשה, נענתה בצעדי דיכוי חריפים, והרברט החליט לשוב לפולין מגלותו בארצות הברית ולעמוד לימין הנאבקים. משהו ביחס בין יאוש ותקווה השתנה אצלו, והתוצאה ניכרה היטב בשיריו. 

עם שובו ראה אור אחד מספריו המלהיבים ביותר, "דו"ח מעיר נצורה". העיר הנצורה היא פולין, שנאלצת להתגונן שוב ושוב מפני כוחות כיבוש חיצוניים ומשתפי הפעולה הפולניים שלהם, ואין לה ברירה אלא להמשיך להאבק גם כנגד ודאותה של התבוסה. אבל אם מדובר בארץ, במולדת, למה "עיר"? האם הכוונה למורשת של אתונה, אלכסנדריה, רומא? אולי. אבל סביר יותר להניח שמקור הפתוס הוא במשורר עברי עתיק, ישעיהו, ושהעיר היא ירושלים ("ונותרה בת ציון כסוכה בכרם כמלונה במקשה כעיר נצורה") המסרבת להתמסר לעריצות הכוח שמאיימת עליה מתוכה ומחוצה לה גם כשכל הסיכויים נגדה. ובמילותיו של הרברט: "בתי העלמין מתרחבים מספר המגינים מתמעט / אבל ההגנה שרירה ותהיה קיימת עד הסוף / ואם העיר תיפול ואחד יינצל / הוא ישא את העיר בתוכו בדרכי הגלות / הוא יהיה העיר". ומי האחד הזה? קשה שלא לחשוב על הרברט עצמו. 

הרברט לא רצה לראות בעצמו נביא, לפחות לא באופן רשמי. הוא אימץ את נחישותם המוסרית של הנביאים – את התעקשותם לקרוא לטוב טוב ולרע רע, שאותה כינה באחד משיריו "הפואמה היבשה של המורליסט" – אבל דחה את הבטחות הגאולה של ישעיהו וממשיכיו, שבהן הם פינטזו, ממש כמו הקומוניסטים, גן עדן עלי אדמות. הוא כתב בשמן של האמת והצדק, אבל הסביר שוב ושוב, בעיקר כדי לבסס את היאוש שלו – תחילה כגורם מרסן ולאחר מכן כעמדה ממריצה לפעולה – שאין לאמת ולצדק גיבוי אלוהי, ולכן אין ברירה אלא לממש אותם באמצעים אנושיים, שבירים, מועדים לתבוסה. אלא שגם הגרסה המינימליסטית שלו לדמות הנביא, זו שכונתה ברבים משיריו "מר קוגיטו", לא יכלה להתגבר על הסתירות שהעיקו עליה. ומה שהפך את הרברט למשורר סמכותי כל כך היתה מודעותו הגאה והמיוסרת לסתירות האלה: לא רק לגבולותיה של היומרה הכמו-נבואית, אלא גם לטירוף הכרוך בה ולעוצמתה.

 זביגנייב הרברט, שירים, מפולנית: דוד ויינפלד, כרמל 

 

תגיות: , , , , ,

יום שישי, 9 במרץ, 2012 היכל התהילה, שירה מתורגמת

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון