ארז ביטון ופרס ישראל

פורסם בתאריך 17 בפברואר 2012 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

קשה להפריז במרכזיותה של שירת ארז ביטון. לפחות אחת הסיבות למרכזיות הזאת מובנת מאליה: ביטון הוא הדמות הבולטת ביותר בסיפור התהוותה של מסורת חדשה ומשמעותית בתולדות השירה העברית – מסורת השירה הישראלית המזרחית. רבים רואים בו האב המייסד של המסורת הזאת, שבשנים האחרונות התבססה כאחת הזירות החשובות שבהן השירה העברית מתחדשת ובוחנת את דרכה. הוא כתב שירים יפים להפליא, מהיפים ביותר שאפשר למצוא בקאנון של השירה הישראלית, אבל לא זה העיקר. העיקר הוא שבאמצעות יופים הנדיר הוא הצליח להרחיב באופן דרמטי את טווח החוויות הביוגרפיות והזכרונות התרבותיים שנוטלים חלק בעיצובה של השירה העברית. חומרים שנתפסו בראשית דרכו כצדדיים או לא רציניים – כאלה שהממסד הספרותי המליץ להדחיק ולהשכיח כי הם מרוקאיים מדי, מזרחיים מדי, "פולקלוריסטיים" – התגבשו בזכות כשרונו הגדול לשירה חדה ומדוייקת שהגדירה מחדש את מגמותיה הבסיסיות של השירה הישראלית ואת מסלולי תנועתה בזמן ובמרחב. קשה לחשוב על משורר ישראלי אחר שיכול להתגאות בהשג גדול כל כך.

כך שהשאלה היא לא למה ביטון ראוי לפרס ישראל. השאלה היא איך אפשר לא לתת לו את הפרס. יש הרבה משוררים טובים, אבל רק מעט מהם השפיעו כמוהו על האופן שבו קוראים ומבינים שירה ישראלית בראשית האלף השלישי. נכון שהמשוררים שמודים בהשפעתו הם בעיקר מזרחיים, אבל גם אם מנתקים את שירתו מההקשר המזרחי היא מתגלה כאחת מנקודות הציון הבולטות בתולדות השירה הישראלית, וכגורם מרכזי בתהליך שחילץ אותה מהשפעתה המהפנטת אך המגבילה של שירת דור המדינה – שירתם המוקדמת של זך, עמיחי, אבידן, רביקוביץ או וולך – והוביל אותה לחיפושי הדרך המרתקים של העשורים האחרונים. 

שלושה שינויים מאפיינים את התהליך הזה, ובשלושתם השפעתו של ביטון ניכרת: ויתור על תפיסת עולם שמקדשת בדידות וזרות לטובת תפיסת עולם הרבה יותר חברתית, קהילתית או משפחתית; ויתור על מסכות אסתטיות ומטאפיזיות סבוכות לטובת שירה חשופה ומחוייבת הרבה יותר לתכניה הביוגרפיים והפוליטיים; וויתור מסויים על פרוייקט הקידמה המודרניסטי לטובת מאמץ לחדש את הזיקה למסורות העבר. את שיריו המשמעותיים ביותר פרסם ביטון בשנות השבעים, בספריו "מנחה מרוקאית" (1976) ו"ספר הנענע" (1979) – וכבר אז, בשירים ההם, אפשר לזהות בבירור את הכיוונים החדשים שהשירה הישראלית עתידה ללכת בהם. ההרגשה היא שהוא היה שם קודם, לפני כולם: לפני שמשוררים מרכזיים כזך, רביקוביץ או אהרן שבתאי נסחפו במהלך שנות השמונים בעקבות המגמות החדשות והתחילו לכתוב שירה הרבה יותר ישירה ומעורבת, ובטח לפני שגדודים של משוררים צעירים, מזרחיים ולא מזרחיים, התחילו לצעוד בנתיבים המהפכניים ששירתו סימנה למענם. אולי הוא לא היה המבשר היחיד של האקלים הפואטי החדש, אבל אין ספק שהוא העניק לשירת ההווה את אחד ממופתיה הצלולים והמרשימים ביותר. והמופת הזה מחכה כבר יותר משלושים שנה לפרס ישראל.   

 

תגיות: , , , ,

יום שישי, 17 בפברואר, 2012 משוררים ותיקים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון