כמו פרפר מתוך גולם בוקע ספר שיריה השלישי של טל ניצן, "קפה השמש הכחולה", מתוך שני ספריה הקודמים, "דומסטיקה" ו"ערב רגיל". לא ששני הספרים היו רעים. להפך. הם היו כתובים כהלכה, נעימים ואינטיליגינטיים. הכל היה בסדר, ובכל זאת לא צמחו שם הכנפיים שמאפשרות לשירה, כתובה כהלכה או לא, להפתיע, לחדש או להמריא. רוב השירים שכונסו בהם תיארו מציאות משפחתית ועירונית מפורטת וסדורה, קצת סדורה מדי לטעמה של המשוררת, שנעוץ בה עוקץ של כמיהה למשהו בלתי דומסטי בעליל, מטלטל ומסוכן. המתח שבין שיגרה לכמיהה הוליד בין השאר תסכול, ועימו תלונה של מי שחשה שהחיים חולפים לידה ולא בתוכה. לאלה נוספו גם שירים פוליטיים נוקבים ומודעים לעצמם שעסקו בסבלם של הפלסטינים, כמיטב המסורת התל-אביבית של עשרים השנים האחרונות. במלים אחרות: הכל היה דומסטי, ידוע ורגיל.
עד שבא "קפה השמש הכחולה", ספר דקיק ככנף פרפר המכיל פואמה אחת בלבד ומעוצב בחושניות הטיפוגרפית המאפיינת את הוצאת "אבן חושן". זה לא שהוא בא משום-מקום. היו לו רמזים בספרים הקודמים, בעיקר בסדרת שירים יוצאי-דופן שבשמותיהם שילבה ניצן את המילה "הנוסע". יותר מזה: יש זיקה מובהקת בין הספר החדש לקודמיו, שכן אפשר לראות בו מעין נגטיב שלהם: כאילו הכמיהה, שבספרים הקודמים היה לה בעיקר תפקיד מסכסך ומטריד, השתלטה פתאום על התמונה, הצמיחה כנפיים וקול והתחילה לשיר. אז אולי לא מדובר בפרפר שבקע מגולם אלא בציפור-שיר שמצאה לפתע את קולה, אלא שלמרבה הפלא הציפור הזאת, המזמרת מתוך גרונה של ניצן, היא ממין זכר.
כמו בשירי "הנוסע", גם ב"קפה השמש הכחולה" הדובר הוא גבר, נוסע או נווד, המשוטט בשום-מקום זר ורומנטי עד מאוד (ליתר דיוק: בצרפת) ושר על אהבתו לאישה שעימה בילה ימים ספורים ומאז לא ראה אותה. במבט ראשון נראתה לי הפואמה כחידה המבקשת פתרון. לשון-הזכר התמיהה אותי, וכמוה גם תחושת השום-מקום וההרגשה שהשיר מאוכלס בלא מעט קלישאות – מדונות מוזהבות, עיירות קטנות וציוריות, ערגה כוססת לאהובה אבודה, התנגשות בין הזמן הממית לזיכרון המוליד את העבר שוב ושוב, וכו'. המשכתי לקרוא לא רק כדי לפתור את החידה, אלא משום שכישפה אותי המוזיקליות של הפואמה, שיש בה בעת ובעונה אחת אורך-נשימה וקוצר-נשימה, כראוי לשיר המדובב ערגה אינסופית שבליבה אובדן. את החידה לא פתרתי, אבל בעודי שב וקורא גיליתי את אחד משירי האהבה המפתיעים והמרשימים ביותר שנכתבו בעברית.
האם לעובדה שהשיר כתוב בגוף ראשון זכר יש משמעות? כמובן. אנחנו נוטים להבין שירה מסוג זה, הכתובה בגוף ראשון ומתארת חוויה עמוקה וגורלית, כשירה אוטוביוגרפית. הקושי לזהות את המשוררת הן עם הנוסע והן עם אהובתו (שכן שמה הפרטי אינו טל והיא אינה משוררת – שני פרטים שהפואמה טורחת להדגיש) מעלה על הדעת מצד אחד פרשנויות אלגוריות, ומצד שני משחק מורכב במסכות מגדריות. מיהו הנוסע המופלא הזה, מיהי אהובתו, ומה עושה ביניהם טל ניצן? יהיו התשובות אשר יהיו, קשה שלא להיכבש ליופיו המסתורי של "קפה השמש הכחולה".
טל ניצן, קפה השמש העולה, אבן חושן
- דנה אמיר על הספר ב'מקום לשירה'.
- לרשימה על ספרה הרביעי של טל ניצן, לשכוח ראשונה.