הילה להב, יחידה

פורסם בתאריך 6 בינואר 2012 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

הילה להב היא משוררת ומוזיקאית, נגנית של חליליות וחלילים עתיקים, שהתחילה לפרסם בבמות מרכזיות בראשית שנות העשרים לחייה, בעיקר ב"מטעם", וכעת, בהיותה בת 26, היא מפרסמת את ספרה הראשון בהוצאה מרכזית, "הקיבוץ המאוחד". זה השג יוצא דופן. הנורמה בעשור האחרון היא שמשוררים מפרסמים ספרי ביכורים בשנות השלושים ואפילו הארבעים לחייהם, ואלה שמקדימים עושים זאת בהוצאות ספרים צעירות וחתרניות. חלק ממהשג קשור לכשרונה הגדול של להב, וחלק אחר לכך שהיא כותבת שירים שנוטים למצוא חן בעיני קוראים המבוגרים ממנה בשנות דור, הן בזכות רצינותם המופנמת והכאובה, והן בזכות העברית המעוצבת, הקצת מיושנת אולי, שבה הם כתובים, עברית שורשית שמעדיפה צורות תחביריות וסמנטיות הדוקות ומשוכללות.

אבני הבניין שמהם להב יוצרת את רוב שיריה הם בדידות, כאב, זרות, עקרות ומוות. זה כשלעצמו לא מפתיע. אחד מתפקידיה העקביים של מסורת השירה הוא להעניק ביטוי טקסי ומועצם לקולות שנוטים להידחק לשוליים, כלומר לקולותיהם של המוכים, המנודים, הנוטים למות והמתים עצמם, והמטרה – בתפילה דתית כמו בשירה פוליטית מודרנית – דומה: ללכד את הקהילה שבתוכה נכתב השיר סביב סבלם של יחידים, סבל הוא תמיד של יחידים, להעניק להם קול משותף, ובדרך זו לאפשר יציבות חברתית לצד תיקון חברתי. ובכל זאת יש בהדגשת הכאב והמוות אצל להב יסוד מפתיע, נוקשה ותובעני במיוחד: שיריה דומים לעתים לצלמים או מזבחות מסתוריים שחומר הגלם שלהם נחצב מתוך סלע עיקש של יסורים מתמידים, נטולי הסבר ונחמה. הצד המסתורי הזה, הכמו מאגי, מקורו במאפיין מרכזי נוסף של שירתה – בצורך שלה לנתק את הקולות הדוברים בשיריה, ובעיקר את היסורים ששיריה מעידים עליהם, מזהויות אנושיות מקובלות, כאלה שאפשר לפרש באמצעים ביוגרפיים וחברתיים. "ציפור איננה שרה שירי ציפורים ואני איני דוברת בקולי" היא כותבת בשיר המשמש לספר מוטו, ובשיר שמודפס מייד אחריו היא ממשיכה ברוח דומה: "אני רוח, אני רוח, / אל תראני שאני אדם." 

"אל תראני שאני אדם", המבוסס על "אל תראני שאני שחרחורת" משיר השירים, הוא משפט חד וחכם שיש לו קשת רחבה של משמעויות – ארס פואטיות, מטאפיזיות, מגדריות, פוליטיות. את כולן אפשר לכנס לאותה משאלה: במקום לראות אותי, כלומר לנסות להחליט מי אני, איזה מין בן אדם אני, מה הסיפור שלי, אם אני קרוב או זר, ראוי למענה או לא, נסה, אם תוכל, פשוט להקשיב לי. לעצום עינים ולהקשיב. כמו לרוח. או לרוח רפאים. או למוזיקה. נגינת חליל, נניח. או בעצם: נסה להקשיב לי כמו לזעקה לעזרה שאינה נענית, עדות לסבל שאין לו מושיע. ומכיוון שהזעקה אינה נענית, קשה לומר עליה שהיא באמת נשמעת, קשה אפילו לומר שיש לה משמעות. ולהב מנסה לנגן שוב ושוב את הקול המעונה הזה, שאינו נשמע ומאבד את משמעותו.   .  

הדרמה המרכזית בשירתה בנויה בסופו של דבר סביב המתח בין הקולות הזרים, האילמים והמנותקים, שהיא מעניקה להם ביטוי, לבין מרכז הכובד המשוער של קולה שלה, הקשור לזהותה הכמו מוכחשת ולמניעיה הפנימיים. המתח הזה מתגלה בין השאר בצורך הכמעט האובססיבי שלה להסביר או להצדיק את הפואטיקה המיוחדת של שיריה. במחזור "שירי תשובה", למשל, היא מנסה לתרץ, אולי בפני אנשים קרובים במיוחד, את התעקשותה לנתק, או לפחות להשעות, זיקות בסיסיות כהורות ומשפחה. וגם בשיר המצורף – שיר רך ומעודן יחסית – היא מנסה להסביר למישהו, לא ברור מי, למה היא נאמנה כל כך ל"בדידות הפעורה הזאת". בשני השירים, כמו בשירים רבים אחרים בקובץ, ההסבר מתרסק לתוך סדרה של סתירות שהופכות את הטקסט למוזיקה – מוזיקה של כמיהה ושלילה עצמית שממוססת לרגע את ההבחנה המייסרת בין אני וזולת, ורומזת למקום שלהב חותרת אליו: שיווי משקל חופשי יותר בין נעורים ובגרות, מוות וחיים, בדידות ואהבה.              

 
הילה להב, יחידה, הקיבוץ המאוחד

תגיות: , , , ,

יום שישי, 6 בינואר, 2012 משוררים צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון