ליאור שטרנברג, באור החם

פורסם בתאריך 29 באוגוסט 2008 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

בלב ספרו החדש של המשורר הירושלמי ליאור שטרנברג – אחד הקולות הצלולים והבשלים ביותר שהופיעו בשירה העברית בעשר השנים האחרונות – בולט מחזור השירים "ימי לודב". לודב היא עיירה ימי-ביינימית קטנה בדרום צרפת המארחת מדי קיץ את פסטיבל המשוררים הבינלאומי "קול הים התיכון". שטרנברג השתתף בפסטיבל ביולי 2006, בעיצומה של מלחמת לבנון השניה, ובמהלך הפסטיבל או בעקבותיו כתב שירים על הימים המתוקים שבילה שם. השירים קרועים בין יופיה החולמני של העיירה, על ריבוי השפות המזדמזם בה ונמנומה הנעים של חופשת קיץ ים-תיכונית במסווה של פסטיבל, לבין תחושת הזרות החריפה שהמקום עורר בשטרנברג – זרות הקשורה לעברית ה"חצצית" ו"קפוצת העיצורים" שלו, לישראליותו הפרובינציאלית, המודעת כל כך לעצמה, ובעיקר למלחמה האכזרית שהלכה והסתבכה באותם ימים על חופו המזרחי של הים התיכון. המחזור משרטט מין חלום  ש"המציאות" – כלומר ההוויה הישראלית והלבנונית החנוקה של הקיץ הנורא ההוא – משתקפת בו כמו חלום בתוך חלום.

הניגוד החריף בין פסטיבל משוררים תיירותי בדרום צרפת למלחמה מזרח-תיכונית מרה ומייאשת מביא מגמה בסיסית מאוד בשירתו של שטרנברג לשיאה. שם ספרו הקודם, "הדף הוא מישור", הצהיר על המגמה הזאת במלים גלויות: מישור-הדף לא היה אלא משל למרחב העצמאי, המבודד או המנותק של השיר – ואולי של השירה בכלל – שבדומה לפסטיבל המשוררים בלודב חוצץ בין המשורר לבין המולת המציאות האלימה שמשתוללת מחוצה לו. השיר, על פי שטרנברג, הוא מקום להרהור איטי, אישי מאוד, למלים מדוייקות המתנגנות יחד ומעצבות חלום מעודן המכונס בתוך עצמו כעובר בתוך רחם. אלא שבחלום הזה, לצד יופי מופנם, יש כמעט תמיד גם עצב חד ודוקר, שכן הוא שרוי בכמיהה נואשת לממשות, ללידה, להיפתחות או לחדירה עמוקה יותר לתוך החיים, ולחציית הסף המפריד בין "השירה" למסתורין הכאוטי והמאיים הממתין מעבר לה.

נטייתו של שטרנברג להפריד בין "השירה" ו"החיים", ובה בעת לקשור אותם זה לזה בחבלי כמיהה וגעגוע, זוכה לגילויה הבוטה ביותר בשער הפותח של ספרו החדש, המוקדש לשירי אהבה. האהבה מתגלה בשירים האלה כקולם של "החיים", יהיו אשר יהיו, והמשורר מגלה שעל מנת לזכות בהם אין לו ברירה אלא להחלץ מתוך המרחב המוגן אך הבדוי של שיריו לטובת מה שהוא מכנה "מקום של ממש בעולם" – גופה של אהובתו – ולטובת המרחב המשפחתי שבכוחה להעניק לו, המקושר אף היא לכוחו המנחם של הגוף: "הילדים שיהיו בשר / בתוך בשר אהבתנו." ברור שמשהו בסיסי בשירתו של שטרנברג משתנה בשירים האלה: המרחב העצמאי והמבודד של השיר, שהמציאות משתקפת בו כמו חלום בתוך חלום ומילים מדויקות מתוות בו שביל מתעתע המוביל שוב ושוב אל סף גן העדן אך לא מעבר לו, מפנה את מקומו למרחב חדש, ל"בשר בתוך בשר", שבמחשבה ראשונה נראה גשמי ולכן גם פשוט יותר, אבל במחשבה שניה מתברר שהוא לא פחות נפתל או מסובך.

לא במקרה מוקדשים הן השיר הפותח את הספר והן השיר החותם אותו לבתו של המשורר – האחד לדמותה בבטן אמה ההרה, כפי שהיא מתגלה מבעד למצלמת האולטרסאונד, והשני לדמותה במכונית המשפחתית, ישובה ב"כיסא הבטיחות / אליו היא חגורה כאסטרונאוטית ורודת חליפה, ישנה / וראשה אל הצד." הנה מרחב השיר העצמאי, המכונס בתוך עצמו, המבודד והמוגן של שטרנברג בלבושו החדש – רחם שהופך לרכב חלל משפחתי, ופעוטה בחליפת אסטרונאוטים ורודה ישנה בו. מעניין על מה היא חולמת.

shternberg

ליאור שטרנברג, באור החם, הקיבוץ המאוחד

תגיות: , , , , ,

יום שישי, 29 באוגוסט, 2008 משוררים פחות צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון