שקספיר לא היה היחיד שכתב מחזור סונטות בשלהי המאה השש עשרה. הצורה היתה פופולרית מאוד באנגליה של זמנו, יותר ממאתים שנה אחרי שפטררקה העניק לה באיטלקית את צורתה האידיאלית, זו שמקדשת אהובה כלילת מעלות אך בלתי מושגת, ודנה את האוהב לסחרחורת של יסורים קשים מנשוא ועונג רוחני נשגב. אצל שקספיר חל שינוי דרמטי בדמותו של מושא האהבה: במקום אהובה חסודה אחת ויחידה מופיעים אצלו צמד אהובים – גבר צעיר והפכפך שרוב הסונטות מוקדשות לו, ואישה חושנית ובלתי צפויה שמתגלה לקראת סוף המחזור. אך למרות הפירוק של דמות האהוב/ה והתכנים הסבוכים והפרועים שנכנסו בעקבותיו לשירים, הצליח שקספיר לשמור על הבטים משמעותיים של המורשת הפטררקית, ובכלל זה על השגב הרגשי והכישרון המיוחד לאהוב ולהתמסר עד כלות. וכך נולדה אחת מפסגות השירה האנגלית והשירה בכלל.
וכעת רואים אור שני תרגומים חדשים של המחזור כולו, ומצטרפים לתרגומים מלאים לא מעטים שכבר יש בעברית, שביניהם ראוי להזכיר לפחות שניים: את התרגום החלוצי של ש. שלום משנות הארבעים, ואת התרגום של שמעון זנדבנק, היפה ביותר עד כה, משנות התשעים. אלא שאצל כולם, אפילו אצל זנדבנק, מתלוות לתרגום תחושות לא נוחות של החמצה ותסכול. משהו ביופין המיוחד של הסונטות מתקשה מאוד להיתרגם למלים עבריות.
חלק מהקושי הוא טכני, ונעוץ בצורה המוזיקלית של המקור. השורה השקספירית מכונה פנטמטר ימבי – מונח מפחיד שמשמעותו פשוטה: שורה בת 10 או 11 הברות שהברותיה הזוגיות מוטעמות. אבל מה שבאנגלית הוא גמיש להפליא הופך בעברית למיטת סדום. הפנטמטר היאמבי הוא המשקל הבסיסי של שירה אנגלית בכלל, ולכן תרגומים עבריים משירה אנגלית שקולה ומחורזת הם נדירים למדי – תופעה מפתיעה כשחושבים על הדומיננטיות של האנגלית בחיינו. אלא שבסונטות של שקספיר הבעיה מחריפה, והגרסה העברית, גם אם יש בה רצינות ויופי, נוטה להיות הרבה יותר מאולצת או מצועצעת מהמקור.
אז אולי הפתרון היא לוותר על המוזיקליות של המקור לטובת משהו מתאים יותר לעברית? זו בהחלט אפשרות, ולכן שמחתי כשקראתי במבוא לתרגום החדש של אבי הסנר וגיל הר-אבן שהם החליטו לוותר על המשקל המקורי לטובת משקל שנשמע להם עברי יותר: טטראמטר יאמבי. לצד השמחה גם הופתעתי קצת, כי בטטראמטר יש אפילו פחות הברות, רק 8 או 9, ולא הבנתי איך מתיחה נוספת של גלגל העינויים יכולה להועיל, אבל כשקראתי את התרגומים עצמם נרגעתי. גיליתי שאין בהם שום משקל ראוי לשמו: לא טטראמטר יאמבי ולא שום דבר אחר שמנסה להתמודד איכשהו, ולו בעקיפין, עם המוזיקליות היפהפיה של שקספיר.
להגיד "שום משקל" זו הפרזה, ואפילו מחמאה מיותרת. זה לא שהסנר והר-אבן העיזו לתרגם את שקספיר בלי חרוז ומשקל בכלל, ולחפש לו מוזיקה חופשית יותר, כזאת שאולי מתאימה יותר לאוזנינו הפוסט-מודרניות. להפך. הם כנראה כן התכוונו למשהו ב"טטראמטר" שלהם, והקריאה בשירים מגלה מקטעים מגומגמים של כאילו-משקל שמכבידים מאוד על הקריאה. ומה שהכי תמוה זה שהם שמרו בקנאות דווקא על החריזה. די בהבנה מינימלית בשירה כדי לדעת שאין טעם בחריזה בלי מקצב אפקטיבי שמעניק לה תשתית. התוצאה היא במקרה הטוב חרוזים שלא שומעים אותם, ובמקרה הרע חרוזים עילגים. וכך, בין כאילו-משקל וכאילו-חרוזים, מפלס התרגום את דרכו לשום מקום.
התרגום של זיוה שמיר, לעומת זאת, נאמן לחלוטין למסורת תרגומי שקספיר לעברית, כלומר שומר כמקובל על המשקל המקורי תוך הפגנת רגישות לשונית ומוזיקלית מעודנת. אם תרגום שקספיר היה משחק, שמיר היתה זוכה בניקוד גבוה. אלא שתרגום אינו משחק שכלליו ידועים מראש אלא יצירה ספרותית חיה, ולכן גם בתרגומיה של שמיר, המשחזרים תבניות שתוקפן פג, אין ניסיון של ממש להתמודד עם יופיה של הסונטה השקספירית ועם הפערים בינה לבין השירה העברית בת זמננו. אז הנה: שני תרגומים חדשים, שונים מאוד זה מזה, ושום בשורה. אולי זה לא מפתיע: כדי להתמודד עם שקספיר נחוץ מתרגם רב השראה שזו אמנותו, וסביר להניח שדווקא מתרגם כזה יעדיף לוותר על הכבוד.
ויליאם שקספיר הסונטות, מאנגלית: אבי הסנר וגיל הראבן, דביר עיני אהובתי – הסונטות של שקספיר, מאנגלית: זיוה שמיר, ספרא/הקיבוץ המאוחד
- רשימה של חיים פסח, עורך תרגום 'ויליאם שקספיר הסונטות' על הספר ב-ynet.
- מהדורת PDF של תרגומה של זיוה שמיר.
- רשימה של מנחם בן על 'ויליאם שקספיר הסונטות' ב-nrg.
- רשימה של מנחם בן על 'עיני אהובתי – הסונטות של שקספיר' ב-nrg.