משה דור, בשבח השנאה

פורסם בתאריך 22 באפריל 2011 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

ספר שיריו החדש של משה דור, שבשנה הבאה ימלאו לו שמונים, קרוי משום מה "בשבח השנאה", וזאת למרות שיש בו שירי אהבה רבים, ביניהם שירים יפים מאוד, ולשנאה אין בו כמעט זכר. וזאת אינה הסתירה היחידה שקורא הספר נתקל בה. סתירה נוספת קשורה לכך שלצד שירי אהבה אפשר למצוא בספר לא מעט שירים שאפשר לראות בהם שירי הגירה, עובדה מובנת בהתחשב בכך שדור הוא מהגר, שנולד בארץ אך חי שנים לא מעטות בארצות הברית. לכן מפתיע לגלות שבגב הספר מודגשת דווקא הישראליות השורשית של דור, ואף נטען שהספר "מציג בתנופה את תמונת המצב הישראלי של השנים האחרונות". זוהי טענה מופרכת אך לא לגמרי מקרית, שמקורה בסיבוך עקרוני בהבנת שירתו של דור. הסיבוך אינו נוגע לשירים עצמם, שהם עדינים ואינטיליגנטים אך פשוטים למדי, אלא במקומו המיוחד של דור בתולדות השירה הישראלית.

בראשית שנות החמישים התידדו במסדרונות האוניברסיטה העברית שלושה משוררים צעירים בני עשרים פלוס  – משה דור, נתן זך ואריה סיוון – ופרסמו יחד אסופת שירה ששמה היה "בשלושה". האסופה ראתה אור במסגרת סדרת פרסומים שכונתה "לקראת", וכך נולדה האגדה על חבורת לקראת שממנה צמחה שירת דור המדינה. אלא שהשלושה לא היו עשויים מעור אחד. זך היה מהפכן שחתר לכתיבת שירה שונה לחלוטין מן הנוסח שמשל אז בשירה העברית, ואילו דור וסיון היו שמרניים יותר ברוחם וצנועים יותר בכונוותיהם. בסופו של דבר המשולש דור-זך-סיון התמוסס, הפך לעובדה נוסטלגית, ואת מקומו בתולדות השירה הישראלית תפס משולש גברי אחר: אבידן-זך-עמיחי.

ברבות השנים ניסח דור הבחנה שמטרתה היתה לתרץ את ההבדל בין זך לצמד ידידיו מ"בשלושה". זך, הסביר דור, נולד בגרמניה, הוא בעצם משורר-מהגר, ולכן שירתו קוסמופליטית. סיון ודור, לעומת זאת, הם ילידי הארץ שנשמו מלידתם את אוויר המקום, "משוררים ילידים" כלשונו, ולכן שירתם הרבה יותר ארצישראלית. המושג שדור טבע, "משורר ילידי", נגע כנראה ברגישויות בסיסיות של החברה הישראלית, לא רק בהבחנות ותיקים/עולים וגלותיות/צבריות אלא גם בשאלות יסוד של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ונעשה עד מהרה פופולרי. דיון שיטתי במושג אפשר למצוא, למשל, בספרו של חנן חבר "מראשית" (קשב 2008), העוסק בשלושה משוררים בני דורות שונים שהתגאו בילידיותם – אסתר ראב, חיים גורי ומשה דור – מתוך כוונה לחשוף את הסתירות הכרוכות במושג הילידיות מנקודת מבט פוסט-קולוניאלית. וכך נעשה דור לאחד מגיבוריה של מסורת מומצאת למחצה אך מעניינת כשלעצמה: מסורת השירה הילידית.

אלא שדור התגלגל לארצות הברית, והפך מיליד למהגר. זה הסיפור שמגדיר את שירתו ותולדותיה והופך אותן למקרה מבחן מרתק, אך דווקא הוא מוצנע בהתיחסויות לשירתו. דור ממשיך לשאת בגאון את כתר המשורר הילידי, למרות ששירתו כבר מזמן אינה ילידית או שורשית במיוחד. להפך: זוהי שירה אנטי-שורשית בבסיסה, שבה ההיאחזות במולדת נזנחת לטובת ערכים אחרים, שהבולט ביניהם הוא אהבה לאישה: "ועל כן יעזוב איש את אביו ואת אמו, ודבק באשתו והיו לבשר אחד."

לא בדיוק בשר אחד, כמובן. שיריו של דור הם כאמור שירי הגירה ביסודם, שיש בהם מודעות חריפה לאופים הנעקר והמסתחף של חיי אדם, וההבט הזה ניכר מאוד גם בשירי האהבה שלו, שעוסקים ברובם ברגעים של נסיעה ופרידה – נסיעת אוהבים משותפת או נסיעה שכרוכה בה התרחקות, פרידה לזמן קצר או פרידה שמעמידה במבחן את האהבה עצמה. וחווית ההגירה ניכרת אפילו בשירים הרבים בספר שעוסקים בהזדקנות. גם היא מתוארת כמין הגירה, וליתר דיוק: כעקירה כואבת מהנעורים וחלומותיהם הכוזבים, כמו חלום "הילידיות", לטובת מה שנתפס כתחנה מפוכחת ומאוחרת יותר במסע החיים, קרוב יותר ליעד המסתורי שלהם, שבשיר המצורף מתואר כנהר של אהבה הנשפך לים המוות.

משה דור, בשבח השנאה, ריתמוס – סדרה לשירה, הוצאת הקיבוץ המאוחד

תגובתו של משה דור (פורסמה ב6/5/2011 במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות).

אלי הירש נדרש לספר שיריי האחרון, 'בשבח השנאה'. בצד הספרותי של הקובץ כמעט אין נגיעה. 'האידיאולוגיה' הורישה אותו. הירש – שאינני מכירו אישית – אינו מחבב, מנקודת מבטו ה'פוסט-קולוניאלית', את "ההשקפה הילידית" שניסח מחבר 'בשבח השנאה'. השקפה זאת מצדדת בהנחה שספרות ישראלית במהותה ובהשראתה עשויה להיכתב רק על ידי יוצרים ילידי הארץ או כאלה שאישיותם, הפרטית והאמנותית, עוצבה בה אף כי לא נולדו בה.

והנה, סתירה נוראה מצא אלי הירש בקורות חיי וכתיבתי: "דור התגלגל לארה"ב, והפך מיליד למהגר. זה הסיפור שמגדיר את שירתו ותולדותיה".

אודה ולא אבוש, חטאתי ופשעתי: בלי להיוועץ לפני מעשה עם מר הירש נשאתי לאישה משוררת אמריקאית, ובגלל מצב בריאותי – מר הירש הואיל לציין שבשנה הבאה ימלאו לי 80 -נזקקתי לטיפול שנתאפשר לי רק באמריקה. כל זה לא מנע בעדי מלערוך ולפרסם כאן אנתולוגיה של שירי אהבה ישראלית מ-60 שנות המדינה, ואילו שם, בארה"ב, אנתולוגיות של שירה ישראלית מודרנית, שרעייתי ואני תירגמנו, ערכנו והוצאנו לאור. הירש לא התנגד כלל לכך ש"מהגר" עושה זאת – אולי מפני שאיננו נעדר מאותן אנתולוגיות.

נחזור לקביעה שדור הוא "מהגר". זוהי בדיה גמורה. במשך כל שנות ההגירה-כביכול יש למשה דור כתובת קבועה בישראל והרשויות הנאותות מכירות בו כ"תושב ישראל" בהתאם לחוק.

למרבה האירוניה צירף הירש לטורו, הקרוי 'הכיוון מערב', שיר מהספר ושמו 'הפרדות'. ומה כתוב בשיר? "שמעתי והירהרתי שכל שנות/ אהבתנו אנחנו זורמים איש ואישה/ לעברו, את מערבה ואני מזרחה" (ההדגשה שלי). היודע אתה לקרוא, הירש? היא זורמת מערבה, אני זורם בכיוון ההפוך.

מכירים את הסיפורון הבא? לאדם אחד בא פלוני ומטיח בפניו: החותנת שלך זונה. אבל אין לי חותנת וגם אינני נשוי, משיב האיש. לא אכפת לי, חוזר פלוני וצווח, החותנת שלך זונה.

תגיות: , , , , ,

יום שישי, 22 באפריל, 2011 משוררים ותיקים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

חדש!

חדש!

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון