הדבר הבולט ביותר בשירים המכונסים ב"ממש", ספר שיריה השני של חוקרת הספרות הצעירה נוית בראל, הוא הקושי הגדול להבין אותם. שיר אופיני של בראל דומה יותר מכל לכתב חידה, לתשבץ אינטיליגנטי של מלים ומשמעויות שמשתבלל לתוך עצמו. אפילו ביופים של שיריה יש משהו עקלתוני שמזכיר יופי של קונכיה: ההרגשה היא שמשהו הסתתר שם פעם, ואולי אפילו מסתתר שם עכשיו, אבל כל מה שנותר ממנו, או לפחות כל מה שנותר גלוי לעין, הוא שריון מלים סבוך ומשוכלל שמכסה על העדרו, ואולי גם על הגעגועים אליו.
השאלה היא כמובן מה מסתתר שם, ולמה חשוב לבראל להסתיר אותו. שירה קשה להבנה אינה בהכרח טובה יותר או פחות משירה קלה להבנה. לפעמים היא נפלאה – חידתית, מכושפת, פורצת גבולות (תחשבו על שיריהם המוקדמים של משוררים כשלונסקי, אלתרמן, הורביץ או וולך, אם להזכיר רק כמה מופתים ידועים ומצליחים במיוחד של שירה עברית "קשה להבנה") – ולפעמים היא מסורבלת וחסרת טעם, אבל הקושי להבין הוא תמיד חלק מהותי מהסיפור. שירה כזאת מתאפיינת במכשולים גלויים ומכוונים שמקשים על הבנתה, והשאלה היא למה המשורר טרח להקים את המכשולים האלה: מה חשוב לו להסתיר, על מה הוא רוצה לגונן, ממה בדיוק הוא מפחד.
נדמה לי שמקורה של שירה קשה להבנה מהסוג המעניין, כמו זה שאפיין שלבים מכריעים לא מעטים במהפכה המודרניסטית, הוא לעתים קרובות במשבר הכרוך בשינוי ערכים דרמטי. מתישהו השלב האופטימי של המהפכה מתחלף בשלבים קצת יותר מבולבלים ופסימיים, ומשוררים רגישים חשים במצבים כאלה לא רק תקווה אלא גם פחד: אתה יודע מהו העולם שאתה חוזה באובדנו, ואולי אפילו מייחל לאובדנו, אך אין לך עדיין ביטחון בעולם שעתיד לתפוס את מקומו, ולכן השינוי – דווקא משום שהוא נחשק ומאיים גם יחד – נוטה להתנסח באמצעות מבנים לשוניים סבוכים המתאפיינים בסתירות פנימיות חריפות. לא במקרה מצבי משבר כאלה נוטים להשתקף בתמונות עולם אקזיסטנצנאליסטיות, המעמידות את הריקנות, ההעדר, הבדידות או היתמות בבסיס החוויה האנושית. ואכן, יש זיקה מובהקת בין שירה "קשה להבנה" לבין ערכים "קיומיים", שהם במידה רבה ערכים דתיים שהתהפכו על ראשם: אתה כבר לא מאמין באלוהים, אבל אתה עדיין מתקשה מאוד להשלים עם העדרו.
זאת הסיבה לכך ששירה קשה להבנה מהסוג שבראל כותבת נדחקה בעשרות השנים האחרונות לשוליים. הזרמים המרכזיים בחברה הישראלית הם כבר מזמן לא מהפכניים. השינויים הדרמטיים שאפיינו את המהפכה המודרניסטית, ובראשם השינוי הכרוך בפרידה מהמסורת, כבר כמעט נשכחו. זה לא אומר שהגיעו ימות המשיח, להפך: מתברר שגם בלי אלוהים בני אדם ממשיכים לסבול, לעשוק זה את זה וכו', אבל הפרידה מהעבר מטרידה אותם הרבה פחות.
ובחזרה לבראל. נדמה לי שמה שהופך את שירתה הניאו-מודרניסטית למרתקת היא המחוייבות הכאובה שלה למסורת. אין לי מושג אם יש למחויבות הזאת מקור ביוגרפי, וייתכן שאין לבראל שום רקע דתי, אבל קשה שלא לחוש שמה שמסתתר בקונכיות שיריה הוא אלוהים, וליתר דיוק: העדרו. היא מצליחה לכתוב שירה קיומית מעניינת בראשית המאה ה-21 משום שהחיים בלי מקור יציב וקבוע של אמת ומשמעות עדיין קשים לה, וכרוכים בפחד עמוק מפני התפוררות ואובדן. שיריה מעצבים שוב ושוב את ההרגשה שהאמת והמשמעות גלו מן העולם, וכל מה שנותר בו הם מרחקים, חידות, צללים וסימנים חסרי פשר התלויים על בלימה. ויתכן שהמסתורין שמאפיין את שירתה קשור לא רק לקושי הגדול שלה להתמודד עם מותו של אלוהים, אלא גם לרצון להסתיר מקוראיה, ואולי אפילו מעצמה, את עומק אמונתה. "בטל דבר, לא בטלה אהבה," היא כותבת בסוף השיר המצורף, ודומה שגם אהבתה לאלוהים, כאהבתה לאביה, אינה תלויה בדבר ונמשכת לאחר מותו.
נוית בראל, ממש, עם עובד
- רן יגיל על שיר נוסף מאת נוית בראל.
- אילן ברקוביץ' על המשוררת ב'הארץ'.
- שירים שפורסמו ב'מטעם'.
- נוית בראל ברדיו כל השלום, מראיינים: עמיר סגל ושלומי בן-עטר.
- מיה סלע מראיינת את נוית בראל ב'הארץ'.
6 תגובות
יפהפה.
קשה להבנה? אין צורך להבין שירה, אלא רק להתענג עליה וזה בדיוק מה שעושה שירתה של נוית בראל, על מילותיה, צבעיה וצליליה. הקורא יכול לדמיין מה שהוא רוצה ולהגיע לאן שנושא אותו דמיונו וזאת גדולתה של נוית בראל. בהחלט ניתן להעמיד את שירתה בשורה אחת עם שירתם של גדולי המשוררות והמשוררים.
ברור שאין צורך להבין שירה. גם אין צורך לכתוב או לקרוא שירה. אבל יש חשק. ובשביל לא מעט אנשים, להבין – או לפחות לנסות להבין – זה חלק מהותי מלכתוב, לקרוא, להתקרב, להתענג, לאהוב. מנסיוני משוורות ומשוררים דווקא רוצים שינסו להבין אותם ושמחים שמבינים אותם. הרצון להיות מובן הוא לעתים קרובות המניע המרכזי לכתוב – שירה ובכלל.
שירתה של נוית בראל דווקא כן מובנת וכלל אינה גיבוב של מילים. אלא שההבנה בשירה היא אינדיבידואלית ואין צורך לדוש ולגבב מילים ולנתח שירה על מנת ליהנות ממנה. ואם הרצון להיות מובן הוא לעיתים המניע העיקרי בכתיבתם של משוררות ומשוררים, מי תוקע לידם שהם יובנו כפי שהם רצו מלכתחילה?
כמי שהקדיש רשימה שלמה ליופיה של שירת בראל, ולניסיון להבין ולהבהיר אותה ואת יופיה – ולו במקצת – ברור שאינני חושב שמדובר ב"גיבוב של מלים" (להפך – השתמשתי בדימויים שונים לחלוטין כדי לתאר את שירתה – קונכיה, למשל, על יופיה המיוחד). אני מבין שאת/ה חושב/ת שאני כן "מגבב מלים". זכותך. ברור שהניסיון להבין שירה – או לפרש ולבקר שירה – הוא לעתים מורכב ומתעתע מאוד, בין השאר מהסיבות שציינת. ובכל זאת – אין קריאה בלי הבנה וניסיון להבין. יותר מזה: גם אם משוררים אינם רוצים בהכרח ששירתם תהיה מובנת, ברור שבהם רוצים שהיא תיקרא, תהיה אהובה – ומי דואג שימשיכו לקרוא ולאהוב את שירתם? אלה שמנסים להפוך אותה למשמעותית – כלומר מבהירים ומפרשים אותה בדרכים שונות (ביקורת, תרגום, מחקר, כתיבה-בעקבות וכו'), בין אם הם מאמינים בחשיבות של "כוונת המשורר", ובין אם הם מעדיפים פרשנות בעלת אופי דרשני יותר.
בכתבתך אתה כותב דבר והיפוכו ודווקא אתה- קשה להבנה יותר מנוית בראל. שירתה של נוית בראל אינה אוסף של מילים אקראיות ומגובבות. והניסיון לנתח שירה על מנת "להבינה" פוגם ביופיה.