חמוטל בר יוסף, השתוות

פורסם בתאריך 4 בפברואר 2011 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

חמוטל בר יוסף היא לא רק משוררת אהודה אלא גם חוקרת ספרות מקובלת, ולכן זה אולי לא מפתיע ששני חוקרי ספרות מרכזיים, דן מירון ואריאל הירשפלד, משבחים בשולי ספרה החדש את שירתה, וכותבים כל אחד במילותיו אותו דבר בערך: ששירת בר-יוסף מתאפיינת ב"שיווי משקל נפשי" ובאיפוק מעודן וחכם. ההרגשה היא ששניהם פרשנים מטעם, ומה שבר-יוסף מנסה לרמוז באמצעות עמיתיה זה שבניגוד למשוררות כדליה רביקוביץ ויונה וולך, בנות דורה הבולטות, שיריה אינם נמשכים אל הקוטב השבור, הבודד, הפרוע או הטראגי בחיי אישה, אלא אל הקוטב המאוזן והמאופק, זה שיודע את סוד המתינות והמידה הנכונה.

וזה נכון, אבל לא עד הסוף, לא באמת, כי מה שבולט לא פחות בשירתה של בר-יוסף, ובעיני אפילו יותר, הוא חוסר איזון, היפוכם של המתינות או המידה הנכונה. משהו בשיריה מצליח כמעט תמיד לחרוג משיווי משקל – למשל: לשדר תבונה שקולה ובוגרת-כביכול שקורסת לתוך היתממות מתריסה, כמו ילדותית, או חוסר ביטחון נבוך שמקורו בביטחון מופרז, כמעט חסר בושה – ודווקא חוסר האיזון הזה הוא שהופך את שירתה לאישית מאוד ומיוחדת במינה.

דוגמה לחוסר איזון כזה אפשר למצוא בשיר שבר-יוסף הציבה כמוטו לספרה. בר-יוסף מבהירה בו כיצד היא רוצה ששיריה ייקראו: "כמו איש עיוור שעובר כביש בחלום / ופתאום מחבקת אותו אישה בעירום, / בלי כריכה, בלי צילום מימי נעורי, / בלי רכילות, בלי כלום – / ככה תקרא, אם תוכל, את ספר שירי". הקורא מתבקש לעצום עיניים ולהיכנס למצב חלומי וחסר שליטה, ובתמורה מבטיחה המשוררת להחשף בפניו לגמרי ולחבק אותו עירומה.

ברור שמשהו בשיר הזה בלתי מאוזן בעליל: הוא משדר מצד אחד חומרה מודרניסטית שמתייחסת בחשד לרכילות, כלומר לביוגרפיה, וחותרת ל"שירה נטו", ומצד שני מתבטאת בו כמיהה ליחסים אינטימיים במיוחד, כמעט מיניים, בין המשוררת וקוראיה. כאשר בר-יוסף מבקשת לקרוא את שיריה "בלי רכילות, בלי כלום", היא בעצם מבקשת שנקרא אותה בלי שנדע מתי היא נולדה ומה היא אוהבת, בלי שנדע אפילו אם היא גבר או אישה – אבל ברור שברובד אחר היא מייחלת להפך הגמור מזה: שנקרא אותה כמו שהיא, חשופה, על כל מה שיש בה, ובכלל זה נשיותה וגילה וכל המידע הביוגרפי הכואב או השמח שאנחנו עתידים לגלות אם נתעניין בה.

עניין הביוגרפיה משמעותי. "הִשְתַּוּוּת" הוא מבחר מקיף משירתה של בר יוסף, אבל בניגוד למקובל הוא אינו מסודר באופן ביוגרפי, כלומר אינו מוביל משיריה המוקדמים למאוחרים. שירים שנכתבו במרחק עשרות שנים אלה מאלה מעורבבים בו יחד ומאורגנים בתריסר שערים "נושאיים" – שירי נישואין וגירושין, שירי אבל (על אח שמת, על בן שהתאבד), שירים על משפחת המוצא של המשוררת, על המשפחה שהקימה, וכך הלאה.

שוב מתגלה הסתירה שאפיינה את המוטו. על פני השטח בולט הרצון של בר-יוסף לטשטש ככל האפשר את ההקשר הביוגרפי של שירתה, אבל כשקוראים את השירים עצמם מתגלה שירה שמניעיה אישיים במיוחד, המצטיינת בעושר התכנים האינטימיים שנחשפים בה, בעדינותם ובמורכבותם.

"השתוות" הוא ספר חכם ומרתק, והוא מרתק בעיקר בזכות הדרך המיוחדת שבה בר-יוסף מפתה את קוראיה להתקרב אליה ולהכיר אותה. זוהי שירה שיש בה כמיהה ונחישות להיחשף, אך לצידן לא מעט מנגנונים שתפקידם להבטיח שהקורא יתקרב למשוררת לא פחות משהיא מתקרבת אליו – שיחקור, שיגשש, שיעקוב אחריה בסבלנות, ובעיקר יעניק לה את הזכות לטעות, להפריז, להתבלבל, להיכשל, להיות לא מאוזנת, לאהוב את עצמה וזולתה בלי מידה ועם מידה, לעתים אף ללעוג לעצמה או לייסר את עצמה, ולעשות מה שנחוץ כדי שהקורא יוכל להתבונן בה "כמו איש עיוור שעובר כביש בחלום / ופתאום מחבקת אותו אישה בעירום": במבט מופתע, מנחש, מחבק ומנחם.

חמוטל בר יוסף, השתוות, מבחר שירים ישנים וחדשים, הוצאת הקיבוץ המאוחד

תגיות: , ,

יום שישי, 4 בפברואר, 2011 משוררים ותיקים

תגובות פייסבוק:

2 תגובות על חמוטל בר יוסף, השתוות

sivi
17 בפברואר 2011

תודה על הפוסט המרתק שנותן זווית שונה. דווקא במהלך הקריאה אני מוצאת שנורא קשה לי ואפילו מטריד שאין ציון שנה ליד השירים ויתרה מזו הבחירה לסדר את השירים על פי נושאים כמין סוג של העדר אמונה ביכולת של הקורא לשייך את השיר למקום הנכון והמדוייק לו ברצף השירים.
מאידך מצאתי בחלק מהשירים ראיה נוקבת, חודרת ואף מטלטלת.

שםץ
24 בפברואר 2011

היא בעצם מבקשת שאיש עיוור אחד יקרא אותה יחידי.
אבל הוא בעצם מורה לנו שנקרא אותה אנשים עיוורים רבים.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון