"תמונה של אמא וילדה", ספרה החדש של רחל חלפי, הוא ספר שירים לא קונבנציונלי. יש בו טקסטים מכמה סוגים, וכולם חורגים מהמקובל. לצד קטעי יומן בפרוזה, שאינם מתיימרים להיות שירה, יש בו גם לא מעט שירים מובהקים, אלא שלא המשוררת כתבה אותם – את חלקם כתבה אמה המנוחה, מרים חלפי, וחלקם הם פרקי תהילים וקטעי תפילה. ובין כל אלה בולט במיוחד סוג שלישי של טקסטים לא קונבנציונליים: כאלה שהמשוררת חתומה עליהם ולמראית עין הם אף דומים לשירים – ובכל זאת, אם להאמין לדבריה של חלפי עצמה במבוא לספר, לא מדובר בשירים במלוא מובן המילה אלא במשהו שהיא מכנה "שורות" או "דפים" או "הגדים ערומים", ומתארת במקום אחר כ"יומן לעצמי שלא נועד להיקרא על ידי אחרים".
המבוא הוא טקסט מפתיע המשרת שתי מטרות. ראשית הוא מגולל את סיפור כתיבתו של הספר: במהלך שנות התשעים נפצעה מרים חלפי – אמה של רחל – פעמיים, והפציעות גרמו לדרדור במצב בריאותה, שנמשך עד למותה באוקטובר 2002. במשך השנים האלה סעדה אותה בתה במסירות, וברגעים שבין-לבין שירבטה שורות שתפקידן היה לשמש פתח מילוט לרגשותיה, שנעו בין מצוקה קשה ואהבה גדולה. השירבוט נמשך גם לאחר מות האם, ושירת מטרה דומה: ביטוי מיידי של יסורי האבל. אלה הם איפוא שירי-רגע הדומים ליומן, שכמו החליקו או ניתזו מעטה של המשוררת למטרות פרטיות, ונקודת המבט האסתטית דחוקה בהם לקרן זווית. וכאן אנחנו נוגעים במטרתו השניה, המעניינת יותר, של המבוא, והיא להצטדק ולהתנצל. חלפי כאילו אומרת: כן, מדובר בשירים לא כל כך טובים, ואני מודעת לזה, אלא שמלכתחילה לא מדובר ביצירה ספרותית אלא בנתח מציאות לא מעובד, שחשוב לי לפרסם מסיבות חוץ ספרותיות.
האם חלפי צודקת? כצפוי במקרים כאלה, קצת כן ובעיקר לא. שירי "תמונה של אמא וילדה" שונים מאוד משיריה האחרים, "הרשמיים", אלה שאין לה צורך להתנצל עליהם. העברית הנפלאה והמוזיקה הלשונית-רגשית האינטנסיבית המאפיינות את כתיבתה נוכחות בהם באותה מידה, אבל לא ננקטת בהם שום טכניקה מקובלת של "הרחקה אסתטית" – כזאת שמעבירה את השיר מהמחוזות הבנאליים כביכול של הביוגרפיה אל מרחבי העל המטאפוריים, מרובי המשמעויות וההקשרים התרבותיים, שנהוג לקשר לשירה "רצינית". ומה שנותר לאחר הויתור על טכניקות ההרחקה אכן בעייתי למדי: ברבים מהשירים יש משהו שאפשר לתאר כפשטני או רגשני, ולעתים כחורק או גולמי.
ובכל זאת מדובר בספר שירה מצויין, אחד מספריה המשמעותיים של חלפי. התאהבתי בו מייד, תוך כדי דפדוף. נכון שהרושם הסתבך כשהתחלתי לקרוא את השירים לפי סדרם, כי התוודעתי עד מהרה לחולשותיהם, אבל מתישהו לקראת אמצע הספר עוצמתו המיוחדת כבשה אותי שוב. והשאלה היא כמובן למה. אם באמת מדובר באוסף שירים פגומים או טיוטתיים – מה הופך אותו ליפה וחזק כל כך?
יש לי רק רמז לתשובה. שירי "תמונה של אמא וילדה" הם שירים כואבים מאוד, המתעדים מסע יסורים קודר וממושך, אבל מה שבולט בהם יותר מכל זו אהבתן הגדולה של חלפי ואמה. ויתכן שבאהבה מסוג כזה – הלכודה במסלול מכשולים גיהנומי ועם זאת היא ממומשת לחלוטין, ולכן אין לה צורך בכוחות העילוי של הפנטזיה – יש הבט שזו הדרך היחידה לרמוז אליו: הדרך הצדדית, העוקפת, החורקת, הגולמית כביכול. גולמית רק כביכול, כי ברור שגם אם חלפי כתבה את הספר כמו שהיא מספרת, היא לא כתבה אותו כלאחר יד, אלא מתוך ריכוז מוחלט במלאכתה, מלאכת האהבה, והמיומנות המשמעותית ביותר לכתיבת שירה – היכולת להתרכז בעיקר מבעד לטפל שהמלים מושכות אליו – עמדה שוב ושוב לצידה. "תמונה של אמא וילדה" הוא תרומה חדשנית ויוצאת דופן למסורת שירת האהבה העברית, ונדמה לי שזה ההקשר שבו כדאי לנסות להבין את יופיו המיוחד.
רחל חלפי, תמונה של אמא וילדה
6 תגובות
אתה יודע, ציפיתי שהשיר שתצרף יהיה מתאים ל"לא שיר" שתיארת, מבחינת ההיגד החסר, השורות הבלתי מסוגננות, המטאפורה החלקית, העדר הקפיצה הלירית המרחפת מעל הארציות והמתכתבת איתה, שתהיה קשה לעיכול – ולא מצאתי מכל אלה.
אני מניח שצירפת את אחד השירים הטובים שבספר, כי, בעיניי, הוא פשוט מרגש וטוב מאוד. טוב מאוד.
לבלוע להקיא, לבלוע לא להקיא, מה כל כך מופשט? לבלוע ולהקיא
אלה התניות ופעולות של גוף פיזי אין שום עניין מופשט או אידיאולוגי . זה טקסט ביקורתי אינטימי כעוס מאוד
אדם שלא בולע ולא מקיא הוא אדם מת.
בי נגע השיר הזה מאוד.
"כי ברור שגם אם חלפי כתבה את הספר כמו שהיא מספרת, היא לא כתבה אותו כלאחר יד, אלא מתוך ריכוז מוחלט במלאכתה, מלאכת האהבה" – איזו אמירה יפהפייה.
אלי שלום, האם תוכל לשוב אליי למייל, הייתי מעוניין להזמין אותך לפאנל בפסטיבל הקרוב של משיב הרוח, ולא הצלחתי להשיג מייל פעיל שלך,
תודה , יונתן
אני מתנגד נחרצות לקביעתו/ה של HAGAL במשפט האחרון.
ההיפך הוא הנכון, קרי: אדם שלא בולע ולא מקיא מכיל בתוכו הפכים המבטאים את התחבטויותיו וייסוריו וחוסר יכולתו להכריע לכאן או לכאן וזה מעיד על היותו חי ותוסס, מתבונן, מתלבט, הוגה, מבחין בין דקויות ובהחלט חי במורכבות בין נפשו לעצמו ולסובב אותו.