גילית חומסקי, ניקולאס יוז חוקר בקוטב הצפוני

פורסם בתאריך 1 באוקטובר 2010 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

גילית חומסקי נולדה ב-1978, ובאחד השירים היותר אסרטיביים בספרה החדש, "בלדה לילידי 1978", היא מנסה להעניק קול לדור שלם, או לפחות לשנתון. השיר מתאר את חייהם של ילידי 78' כמירוץ שבו הנופלים ראשונים מנצחים. אלה שמתו בילדותם המוקדמת – סופם, היא קובעת, היה מרשים במיוחד. אלה שמתו במה שהיא מכנה "מלחמה", כלומר בנעוריהם עטורי התהילה – סופם פחות מרשים, אבל עדיין "מובן". ומה באשר לנותרים בחיים? "בקרוב משפחות / כבר לא תודענה בתדהמה," היא מסכמת. "אנחנו באים בימים / חבל על דאבדין."

סביר להניח שזה שיר אירוני, שחומסקי לא באמת חושבת שמוות בעריסה טוב מחיים ארוכים. אז מה היא כן מנסה לומר? אולי שאת המוות קל לה להבין אבל את החיים לא, ולכן היא מרגישה "באה בימים", כאילו קפצה עליה זקנה מוקדמת. ולמה היא מרגישה זקנה כל-כך בגיל שלושים בערך, למה המעבר מנעורים לזקנה חד כל כך, למה המוות נראה לה לפעמים מפתה יותר מהחיים? קשה לדעת, משום שחומסקי לא מספרת.

השיר מצטרף לשירים רבים בספר שעוסקים במוות. השיר שהעניק לספר את שמו, "ניקלאס יוז חוקר בקוטב הצפוני", עוסק בהתאבדות – בבנה של סילביה פלאת שהלך בעקבות אמו, והתאבד בשנת 2009. אין ספק שלחומסקי יש יחס רומנטי למוות, אבל קשה למקם את הרומנטיקה הזאת בהקשר קונקרטי – פסיכולוגי, פוליטי, תרבותי, מה שיהיה – שיעניק לה משמעות. חומסקי מעדיפה לכסות את שיריה בערפל.

הערפל הזה מהותי ליצירתה. התוכן החוויתי של שיריה הוא לעתים קרובות מר וכבד, אבל סגנונם הוא דווקא משחקי, רב משמעי או חידתי, לפעמים כמעט מתוק או קליל, ויש במתח הזה יופי. השירים נעים בין ביטוי מוקצן של חוסר אונים, כמו ב"בלדה לילידי 1978", לבין צורך עמוק בנחמה. בשירים רבים נרמז שהמוות – ליתר דיוק: החלל הריק, ראשיתם וקיצם של כל הדברים, המוות כעיקרון מטאפיזי – אינו רק מושך ומאיים אלא גם עשוי לרפא ולנחם: הוא מקור אפשרי לשכחה, למשל, ומתוך כך להתחדשות. כוח החיים, רומזת חומסקי, קשור גם הוא למוות, ומבוסס על היכולת להיסחף בזרם, להסיח את הדעת, לשכוח. אבל לשכוח מה? מפתה להגיד "לשכוח את המוות", אבל סביר יותר להניח שהתוכן המאיים, המחייב שכחה, קשור דווקא לקצוות החדים של החיים, ולא לצילו המטשטש והמערפל, הבולע-כל, של המוות.

חומסקי היא דתיה – עובדה שמודגשת בגב הספר ויש לה ביטוי בכמה משיריו – אבל האמת היא שחוץ מכמה פרטים שוליים יחסית, הדתיות שלה נעדרת משירתה כמעט לחלוטין. ולא רק הדתיות נעדרת. אין בשירים כמעט שום רמז לביוגרפיה ממשית, קונקרטית, משפחתית למשל, גם לא לביוגרפיה אינטלקטואלית – להתלבטות בין אמונה וספק, או בין הליכה בתלם ומרד. נותר רק המשל המטאפיזי הגדול על המוות כיסוד החיים, ועל החלל הריק – השכחה, האובדן, ההעדר – כמקור לכאביהם הגדולים ושמחותיהם הקטנות.

הנטיה של חומסקי לתרגם חוויות קונקרטיות למשלים מופשטים מסבירה למה היא מוציאה את ספריה דווקא בהוצאת "עכשיו", המזוהה עם הזרם "הקיומי" בשירה הישראלית, זה שמעדיף את התכנים האוניברסליים-כביכול של התודעה, כגון עמידתה הפרדוקסלית לנוכח המוות, על התכנים היותר קונקרטיים שלה – הקשורים לגוף, לסקס, למגדר, למשפחה, לזהות, ליחסים חברתיים, למסורת. שירתה היא דוגמה מצויינת ליתרונותיה ולמגבלותיה של שירה "קיומית" כזאת. יש יופי בשיריה, אבל זהו יופי הקשור בעיקר ליכולת לטשטש, להקל ולהרגיע – כיופים המופנם והמסתורי של "אנשי צמח האלוורה" מהשיר המצורף לרשימה.

CCF25092010_00000

גילית חומסקי, ניקולאס יוז חוקר בקוטב הצפוני, עכשיו

תגובתו של גבריאל מוקד (פורסמה ב-8/10/2010 במוסף הספרות של ידיעות אחרונות)

שמחתי כי אלי הירש התייחס בהרחבה לספרה היפה של גילית חומסקי, אשר יצא לאור בהוצאת הספרים 'עכשיו'. אולם, לדעתי, הוא גם טעה בכמה עיניינים. הירש סובר כי הנטיה להפשטות ולסיכומים סמליים של המשוררת הצעירה והכשרונית הזאת נוגדת תיאור מצבים קונקרטיים, מוחשיים – וכי העדפת הפשטות על פני תיאור מצבים חברתיים מיידים היא הכיוון של כתב העת והוצאת הספרים 'עכשיו' שבעריכתי. אולם, לדעתי, 'עכשיו' מתנגד רק לחד-מימדיות רדודה של "כתיבה על נושא", אשר בה השיר או הסיפור או המחזה לא רק שאינם עולים על כתיבה עיתונאית מעולה, אלא גם נופלים ממנה בהרבה. חוץ מזה, אנחנו בעד רב מימדיות – כלומר נגד שירה שהיא רק 'מיגדרית' או רק 'נגד הכיבוש' – ואני בעד שילוב מימדים רבים בכל יצירה. גם ההפשטה והסיכום הסמלי נראים לנו כמתן תמצית עקרונית של מצבים מוחשיים – ולא כהתעלמות מהם.                                                                 לבסוף אציין כי גם החוויה הדתית של המשוררת הצעירה שמדובר בה, המשולבת בנימות מודרניות, בולטת לא רק בנושאים דתיים ברורים, אלא בכל המרקם הלשוני והרגשי שלה.

  • האתר של גילית חומסקי.
  • רן יגיל על אחד השירים ב-nrg.
  • תגיות: , , , ,

    יום שישי, 1 באוקטובר, 2010 משוררים צעירים

    תגובות פייסבוק:

    7 תגובות על גילית חומסקי, ניקולאס יוז חוקר בקוטב הצפוני

    שרון
    11 באוקטובר 2010

    זו רק אני, או שמדובר בשיר פשטני לגמרי ולא מעניין?

    hagal
    11 באוקטובר 2010

    שיר אניגמטי אנשי צמח האלוורה. על מי זה מדבר? מה זה אומר?
    הכתיבה רפויה רעיונית, בלתי ברורה, יש כמה קולות בוקעים משם.
    על הכוויה היא מבססת משהו. המשהו הזה רפוי.

    גילית
    11 באוקטובר 2010

    אהלן אלי.

    לא הגבתי על הרשימה, ולמען הסר ספק גם לא ביקשתי ממוקד להגיב. אבל מאחר והיא מסרבת לגווע, נשלפתי לבסוף מהקונכיה:

    הקלישאה טוענת, שברגע שאדם משחרר יצירה היא יוצאת מחזקתו וכו' וגו'. זה אולי נכון כשמישהו חושב שיצירה היא פשטנית או אניגמטית. אני לא מכירה שום יצירה שהיא קונסנזוס, כולל התנ"ך. ויסלבה שימבורסה הייתה זכאית לנובל בעיני די הרבה אנשים, תשאל את דניאל עוז מה הוא חושב עליה. זכותו. זכותם.

    אבל כשאדם נתקל בפרשנות הפוכה ליצירתו, האם גם אז נגזר עליו להצר על היותו א-קונקרטי ונתון לפרשנות, ולהשלים איתה? לא בטוחה. אבל ליתר בטחון, בוא לא נדבר עלי. שני עניינים עקרוניים עומדים בין שיריי לעינייך הקוראות, בוא נדבר עליהם:

    א. הציפייה החילונית, שדתיים יכתבו שירה דתית. פועל יוצא של הציפייה שאתיופים יכתבו על אתיופיה, ילידי שדרות על קסאמים ופעילי שמאל בלדה על אחמד ונעמי. או, כמו שאמרה לי מישהי בדיון דומה: תארי לך שרחל לא היתה כותבת על הכנרת אלא על בית הוריה באודסה.

    ב. חוסר היכולת להכיל ניאונס דתי שאיננו אלהים או כותל. שפה שסועה, אני מכנה את זה. אם שיר מסוים מתייחס לגמרא, למשל, צריך להכיר אותה.

    השילוב בין שני אלו מוביל לקריאה מאד מצומצמת.

    עקרונית, אני לא חושבת שאפשר לכפות על הנפש הלירית להתפעם באופן פוטוגני לתיירים. גם פליט דראפורי גמד שגדל בתוך קופסה יכול לכתוב סתם שיר על מים. אפשר להתווכח אם זה שיר טוב או לא, אבל בעיני אין כאן מעילה בחובה משוררית דמיונית. ההנחה שדתיים מתלבטים יומיומית בענייני אמונה ואתיופים עורגים יומיומית לאמא חבש היא די פשטנית (שמת לב שפשטני זה השחור החדש?)

    אני לא חושבת שמשורר דתי חייב לכתוב בעיקר שירים דתיים. אבל במקרה שלי, אלי, הצטערתי כל כך לגלות שקראת ולא הבנת. אני אדם דתי עם עולם דתי, וחלק ניכר מאד משירי נובע מעולמי הישיר. נכון שיכולתי להיות קונקרטית יותר ("שמיים, אינני מורבידית!"). אבל נכון גם, שיש מקומות בהם רפרור עדין מוצא לו אוזן. אני משתדלת להפקיד את רוחי רק במקומות שיכולים לשמוע.

    אלי
    11 באוקטובר 2010

    גילית שלום

    את מתעלמת (וזו כמובן זכותך) מרוב הרשימה שכתבתי על ספרך. ארבע מתוך שש פסקאותיה מוקדשות א. לדיון במקום המרכזי (והאניגמטי בעיני, נכון) של המוות ביצירתך – מרכזיות שיש לה ביטוי גלוי בשם הספר. ב. במקום המשמעותי לא פחות – אולי אף יותר – של האובדן, ההעדר, האין, הסוף, השכחה וכו' כמקורות של כאב אך גם של התחדשות. ג. במתח בין הטון המשחקי והחידתי, הכמעט קליל לפעמים, שבו השירים כתובים לבין תוכנם הרגשי שהוא לעתים קרובות מר וכבד. ד. ביופי שיש במתח הזה – יופי שאני חוזר ומדגיש גם בפסקה האחרונה. הכעס שלך מופנה כלפי מה שכתבתי בפיסקה החמישית – שהיא פיתוח והכללה של טענה מרכזית שלי: הטענה שהצורך לערפל, לטשטש, לתרגם את חוויותיך (ובכללם כנראה את עולמך הדתי העשיר) לשפה רומזנית ומופשטת יחסית, להרחיק את העדות וכו' – הוא מהותי ליצירתך. יכול להיות שהטענה הזאת מרגיזה (לא שיש לי מושג למה בדיוק) – אבל נדמה לי שזו הבחנה נכונה ומשמעותית. ככה לפחות זה נראה מבחוץ, ומנקודת המבט שלי.
     
    שלך
    אלי

    עדיאל כהן
    11 באוקטובר 2010

    ייתכן שיש למשוררת שירים יפים. השיר אנשי צמח האלוורה לא ראוי לדפוס.

    גילית
    12 באוקטובר 2010

    ברשותך, רק הערה אחת:

    את השיר על ניקולס יוז כתבתי כשהוא עוד היה חי.

    לא המוות שלו עניין אותי כמו הבחירה שקיבל על עצמו בחייו.

    הוספת תגובה

    קורא שירה

    הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

    להמשך >

    חדש!

    חדש!

    עדכונים בדוא"ל

    כתובת הדוא"ל של הנמען:

    חיפוש

     

    ארכיון