יש משהו מעורר השתאות בסיפור חייו ויצירתו של ג'רארד מנלי הופקינס, המשורר האנגלי הויקטוריאני (1844-1889), שכן כמעט כל פרט משמעותי בסיפור הזה כרוך בסתירות חריפות – חריפות עד כדי כך שיש בהן משהו מופלא. בהיותו בן עשרים ושתיים המיר הופקינס את דתו והפך מאנגליקני לקתולי, המרת דת שהעמידה אותו בקונפליקט בלתי נסבל עם החברה והתרבות שאליהן השתייך. כשנה לאחר מכן הצטרף כחניך למסדר הישועים וחדל למשך שבע שנים מכתיבת שירה, שכן הייתה בעיניו סתירה בין ייעודו ככומר – כעבד אלוהים, באם תרצו – לבין התמסרות לדחפיו האישיים, וביניהם התשוקה לכתוב. גם כאשר חזר לכתוב, ועשה זאת מעט אך במקוריות רבת עוצמה, שיריו לא זכו להתפרסם: הופקינס מצידו היה מוכן להדפיסם רק במסגרת כלי הביטוי הרשמיים של הכנסייה, אך אלה לא היו בשלים לקליטתה של שירה חדשנית והרפתקנית כל כך מבחינה אסתטית, אף על פי שהיתה דתית-קתולית למהדרין.
שיריו זכו להתפרסם רק כשלושים שנה לאחר מותו, ב-1918, כאשר השירה האנגלית כבר היתה בעיצומה של פריצת הדרך המודרניסטית, והמאה העשרים קיבלה אותם באהבה למרות דתיותם המופגנת, המסורתית מאוד. כך גם נולדה האגדה שהופקינס הוא מעין "מבשר" של המודרניזם בשירה האנגלית, בין השאר בשל אופיה הזוויתי והחד של שירתו, מעבריו הלוליניים מאמונה ליאוש ובחזרה, הצמצום הדייקני של ציורי הטבע שלו, והמוזיקה המיוחדת של שיריו, שמצליחה להיות סוחפת ומחוספסת בעת ובעונה אחת.
אולי יש משהו באגדה הזאת המציגה את הופקינס כמי שהקדים את זמנו – משהו הקשור למודעותו לסתירות שקרעו את חייו, ובעיקר לסתירה בין הצורך העמוק שלו בביטוי אישי, במערכת יחסים אינטימית הן עם אלוהיו והן עם התרבות שבה חי ופעל, לבין תחושתו שקולו לא נשמע, שאין לו סיכוי להישמע, שאין מי שיקשיב. כמו אצל משוררים דתיים לא מעטים לפניו, בלב שירת האמונה של הופקינס עומדים התקפים חריפים וחוזרים על עצמם של יאוש – "דיכאון" בשפתנו החילונית – שבמונחים נוצריים שקול לאובדן האמונה. אלוהים עצמו, לפחות כפי שהופקינס חווה אותו, נהג לעתים קרובות כאילו אין הוא שומע את תפילותיו של עבדו הנאמן, וייתכן שהמתח הזה, הכרוך בכתיבת שירה שאין לה הד בקרב מי שהיא מופנית אליו (כמו רוב השירה הפוליטית העברית של עשרות השנים האחרונות, למשל), הוא שחיבב את הופקינס על משוררים רבים כל כך במאה העשרים.
וכעת, כמעט מאה ועשרים שנה אחרי מותו, רואה אור מבחר משירי הופקינס – ולצידם מבחר לא פחות מרתק ומאיר עיניים של קטעים מיומניו וממכתביו – בתרגום עברי. המתרגם, שמעון זנדבנק, הוסיף לספר אחרית דבר קצרה וקולעת, המסתיימת בטון אפולוגטי. זנדבנק מתאר שם את המתחים החריפים שעיצבו את שירתו של הופקינס, קובע בעקבותיהם שהוא "משורר בלתי ניתן לתרגום", ובהמשך אף מעיר ש"מכל המשוררים שתרגמתי הוא המפסיד הגדול בתרגום." האפולוגטיקה הזאת אמנם חושפת משהו מהמתח הפנימי הפורה שליווה את תרגום השירים, אבל היא בלתי מוצדקת לחלוטין. אולי דווקא משום שכמתרגמו של הופקינס הרשה לעצמו זנדבנק חופש רב יותר מהרגיל בהכרעותיו, התוצאה מוצלחת במיוחד, ועומדת בשורה אחת עם השגיו הגדולים ביותר. משהו במפגש בין הריתמוס המיוחד של הופקינס לעברית של זנדבנק הוליד שירים שהמוזיקליות שלהם נדירה ביופיה. הדבר בולט בעיקר בתרגומו של זנדבנק לשיר הארוך "טביעת דויטשלנד", אבל אפשר לזהות משהו ממנה גם בסונטה המצורפת לרשימה, בעיקר במתח שהולך ונבנה לאורכה ומגיע לשיאו בהתפרצות שראשיתה בשורה התשיעית ("סבך / ונחל, ראה, איך הוריקו, אלוהי, / שוב כוסו תחרה של מסרק…") המדגימה את משמעותו העיקרית של אלוהים בעיני הופקינס – הכוח להעניק חיים חדשים, כלומר תקווה.
ג'ררד מנלי הופקינס, הלב, לב הרים לו, מאנגלית: שמעון זנדבנק, אבן חושן