ננו שבתאי, שלושה מחזות

פורסם בתאריך 12 במרץ 2010 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

ננו שבתאי, אחת המשוררות המרתקות ביותר שהתחילו לפרסם בעשור האחרון, מעמידה במרכז יצירתה את יחסיה הסבוכים עם אביה, המשורר אהרן שבתאי. יחסה אליו כאב הוא כפול: מצד אחד אהבה גדולה, מצד שני אכזבה וכעס. אלא שגם כמשורר יחסה אליו כפול: מצד אחד היא מעריצה את שירתו ומושפעת ממנה מאוד, מצד שני היא קוראת עליה תיגר, מתחרה בה, ובעצם מנסה לתפוס את מקומה.

כדאי להתעכב על הדמיון העמוק שבין שני המשוררים הכה-שונים האלה – אהרן וננו, האב והבת. שניהם מציבים במרכז שירתם זולת אהוב שכל עולמם מתארגן סביבו – אהרן את נשותיו, ננו את אביה. שניהם כותבים שירה אוטוביוגרפית, וידויית, לעתים מינית מאוד. ושניהם מפרשים את מלאכת השיר במונחים מעשיים ככל האפשר. כתיבת שירה, בעיניהם, אינה הרהור מעודן של אדם השוקע בעולמו הפרטי, אלא מעשה של התערבבות בחיים, בעולם, בזולת, של הבהרת עמדות שיש להן השלכות אתיות, משפחתיות, קיומיות.

את המוזה הזאת – המאוהבת, הוידויית, המעשית, המשפחתית כל כך – ירשה ננו מאביה, והשאלה המרכזית היא איך בדיוק היא מפתה אותה להיות שלה לא פחות משלו, אולי אפילו יותר.

רמז אחד יש בעצם הכרעתה של ננו להיות משוררת-מחזאית, ולכתוב שירה דרמטית. בספרה החדש אפשר אפילו למצוא מחזה שנכתב בהשראתה הישירה של הדרמה היוונית העתיקה, זו שאבא-אהרן אוהב כל-כך, ולא סתם אוהב, אלא מתמסר לה כמתרגם בכל מאודו. ננו כמו אומרת לאביה: אתה רק מתרגם את זה, אני כותבת.

אם מותחים קצת את הנוסחה הזאת, "אתה מתרגם, אני כותבת", נפתח צוהר לאופיים של היחסים בין שירת האב ושירת הבת. נכון, אהרן כותב שירה וידויית, אבל בווידויו יש תמיד יסוד דידקטי, מצטדק ומצדיק. לא מספיק לו לספר לנו כמה הוא שמח במשפחתו: יש לו צורך לתרגם את שמחתו לאידיאולוגיה חובקת עולם, ולכתוב את שירי "הפואמה הביתית" שבהם הבית והמשפחה הופכים לתורה שיש להגות בה יומם ולילה. לא מספיק לו לספר לנו כמה הוא נהנה לשכב עם זיוה, והוא מעבד את חדוות המין ללקח פילוסופי וספרותי גדול. לא מספיק לו להתרפק על טניה, והוא הופך למין נביא או תורגמן של תורתה הפוליטית.

את המתח הזה, בין נסיבות אוטוביוגרפיות והכללות אידיאולוגיות, חידד אהרן באמצעות הרטוריקה העשירה של הדרמה היוונית שהוא אמון על תרגומה, ובעקבות נטייתם של גיבוריה לעבד את רגשותיהם לטיעונים משוכללים. זה אחד הדברים שאני הכי אוהב בשירתו – הצלילות והגמישות שבה הוא הופך צרכים ותשוקות למשלי חוכמה הרוויים במנות שוות של אירוניה עצמית ולהט פדגוגי: "אדם שמסמרטוט רצפה יחבר 200 פתגמי זהב". אלא שדווקא הצד הזה בשירתו של אהרן, הצד המוזהב, האלכימי, מטיל עליה גם צל של כזב, של סובייקטיביות המתחזה לאוביקטיביות, של אידיאליזציה ורציונליזציה.

ננו לא פחות וידויית מאהרן, אלא שאין לה הצורך הנוקב של אביה להצדיק ולהצטדק, להלל ולהתהלל, ולהוכיח שהיא "בסדר". אפשר לומר שאצלה כל הדמויות – וביניהן "ננו" ו"המשורר", שני גיבורי המחזה "הקוקסינלים" – שוגות מראש בכל מה שהן עושות: כל הטיעונים בעדם ונגדם מתנפצים זה לתוך זה, מתערבלים בקרנבל של מסכות מתהוללות, ולא מותירים אחריהם שום לקח מוזהב אלא משקע סמיך של השלמה כאובה ונדיבה. אפשר להסביר או להבין את האובססיות שלהן, אפשר לגנות אותן או לסלוח להן, אבל אין שום טעם להצדיק או להלל אותן. זה היתרון הקטן של ננו על אהרן, המאזן את יתרונותיו עליה כאב, כמורה הלכה, כמי שהיה שם קודם: הערך המרכזי המשותף לשירתם – ערך גילוי הלב, אמירת האמת, העמידה על העיקר – זוכה אצלה לחידוד נוסף ומפתיע.

לרשימה מצורף שיר מתוך "הקוקסינלים", שננו שמה בפיה של הדמות המכונה "המשורר": זה השיר שאביה שר לה כשהיה שולף אותה בילדותה מהאמבטיה, ארוזה בתוך מגבת פרחונית.

nanoננו שבתאי, שלושה מחזות, סדרת דחק

תגיות: , , , ,

יום שישי, 12 במרץ, 2010 משוררים צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

קורא שירה

הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מדי יום שישי במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. האתר הוא גירסה מקוונת של הטור, שמאפשרת לגלוש [...]

להמשך >

עדכונים בדוא"ל

כתובת הדוא"ל של הנמען:

חיפוש

 

ארכיון