משפחה

קשה להפריז במרכזיותה של שירת ארז ביטון. לפחות אחת הסיבות למרכזיות הזאת מובנת מאליה: ביטון הוא הדמות הבולטת ביותר בסיפור התהוותה של מסורת חדשה ומשמעותית בתולדות השירה העברית – מסורת

הילה להב היא משוררת ומוזיקאית, נגנית של חליליות וחלילים עתיקים, שהתחילה לפרסם בבמות מרכזיות בראשית שנות העשרים לחייה, בעיקר ב"מטעם", וכעת, בהיותה בת 26, היא מפרסמת את ספרה הראשון בהוצאה

ספרו השני של אלי אליהו מצטרף למגמה הולכת ומתרחבת בשירה הישראלית הצעירה: משוררות ומשוררים שהולדת בנם הבכור או בתם הבכורה מחוללת תפנית משמעותית בשירתם. משוררות ומשוררים תמיד הולידו בנים ובנות,

ספר שיריה השני של הסופרת ומבקרת האמנות שבא סלהוב דיבר אלי מייד, והמיידיות הזאת קשורה לסגולה נדירה יחסית של שירתה – לנכונותה להתחייב לחיבורים בהירים בין מלים ורעיונות, שלמרות בהירותם,

"האש הרגילה", ספרו השני של אלחנן ניר, הוא ספר שירה נועז שמסמן אותו כאחד המשוררים הבולטים בדורו. הכישרון ניכר כבר בספרו הראשון, "תחינה על האינטימיות", אלא ששם ליוותה את השירים

יש קסם רב בשירתו של נתן וסרמן, וקוראי שירה מאומנים יזהו בה מייד שירה במיטבה, אולי אפילו שירה מופתית – אלכימיה מילולית שממזגת חוכמה ויופי, וממקמת כאב אישי חריף במרחבים

מאז שנות השמונים הולך וגדל חלקם של משוררים דתיים בשירה הישראלית. לשירה הדתית החדשה שני מאפיינים בולטים: הסתמכות מודגשת על מה שמכונה "המקורות" – תנ"ך, הלכה ומדרש, תפילה – ועיסוק

השיר שפותח את ספרה הרביעי של שרון אס עוסק בעובר שלא נולד, כלומר בהפלה. שיר אחר בספר עוסק בדמותה של ופא אל-בס, פלסטינית ממחנה הפליטים ג'בליה, שניסתה ב-2005 לבצע פיגוע

סיון בסקין היא דמות מרכזית בהתעוררות השירה הישראלית בעשור האחרון. כמעט כל פרט בתהליך צמיחתה נראה במבט לאחור סמלי או נבואי. למשל – העובדה שאת שיריה הראשונים, מראשית שנות האלפיים,

הבמאי דוד לוין, אחיו הבכור של חנוך לוין, מפרסם שירה כבר שנים רבות, אך רק בעשור השמיני לחייו, כשנוסד כתב העת "מטעם" ולוין הבכור התחיל לפרסם בו בקביעות, הוא הפך

בשנת 1956, כשמרדכי גלילי היה בן שש, אמו התאבדה. ההתאבדות ונסיבותיה הוסתרו ממנו למשך תקופה לא קצרה – לזמן מה אפילו עובדת מותה לא היתה ידועה לו – וכך הלכה

הדבר הבולט ביותר בשירים המכונסים ב"ממש", ספר שיריה השני של חוקרת הספרות הצעירה נוית בראל, הוא הקושי הגדול להבין אותם. שיר אופיני של בראל דומה יותר מכל לכתב חידה, לתשבץ

"המאסטרו" אינו ביוגרפיה שלמה של אברהם שלונסקי שכן הספר מוקדש רק למחצית הראשונה של חייו, מלידתו ב-1900 ועד 1938 (שלונסקי מת ב-1973), וכשמעמיקים בו מתברר שבמובן מסויים הוא רק רבע-ביוגרפיה,

חמוטל בר יוסף היא לא רק משוררת אהודה אלא גם חוקרת ספרות מקובלת, ולכן זה אולי לא מפתיע ששני חוקרי ספרות מרכזיים, דן מירון ואריאל הירשפלד, משבחים בשולי ספרה החדש

"ארבעים", ספרו החדש-ישן של ויזלטיר, הוא בעצם מהדורה חדשה של "מכתבים", ספרו השמיני שראה אור ב-1986, בתוספת בונוס צנוע: מחזור שירים שנכתב ופורסם בערך באותו זמן. באחרית הדבר מצדיק המשורר

"תמונה של אמא וילדה", ספרה החדש של רחל חלפי, הוא ספר שירים לא קונבנציונלי. יש בו טקסטים מכמה סוגים, וכולם חורגים מהמקובל. לצד קטעי יומן בפרוזה, שאינם מתיימרים להיות שירה,

בספר הביכורים המרשים של ליאור גרנות כלולים שירי אהבה רבים המכוונים לאישה. גרנות מצטרפת כמדומה למגמה משמעותית בשירה הישראלית של עשרים השנה האחרונות – להתרחבותה ולהתפתחותה המואצת של השירה הלסבית.

למרות שפרסמה שם רק פעם אחת, יערה שחורי היא משוררת "הו!" מובהקת, בין השאר משום ששיריה נוטים להתנגן בסגנון שעשוי להזכיר משוררי עבר כאלתרמן. לפעמים המנגינה חרוזה ושקולה באופן סדיר