בדידות

ספרו החדש של מאיר ויזלטיר דומה לעץ גאה בשלכת: ענוג ועצוב. העלווה נשרה, ולכן הקווים, קווי הגזע והענפים – הפיכחון, צלו הנחרץ של המוות, חולשת השירה – פשוטים וברורים יותר,

השיר המצורף לרשימה מסכם לא רע את ספרו השני של יקיר בן-משה. מה הכי בולט בשיר הזה? ראשית, תנועתו הבלתי פוסקת של המשורר מאישה לאישה, וריבוי הנשים המתפנק והמפתה, או

כששי דותן הוציא לפני כשלוש שנים את ספרו הראשון, "על קצה המותר", התעכבו המבקרים על שמרנותו כמשורר, ובכלל זה על נטייתו ללכת בתלם ולכתוב בצילם או בהשראתם של משוררים מבוססים

בין שיריו של חזי לסקלי מתגנב ללא הרף מיתוס בריאה אכזרי: היה היתה פעם, לפני נצח או רגע, טעות גורלית, שגיאה איומה ונוראה, ששיבשה ללא תקנה את החיבורים המשמעותיים בנפש

בראשית שנות התשעים השתנתה באופן יסודי מפת השירה הישראלית: התברר מעל לכל ספק שתם זמנם של שני כתבי העת המרכזיים "סימן קריאה" (שהתפוגג) ו"עכשיו" (שנדחק לשוליים), ועידן חדש, כאוטי ומבלבל

כינוס שירתו של נתן זך בשלושה כרכים עבים עד מאוד מצדיק את הניסיון לעשות מין סיכום ביניים. הסיכום הזה לא פשוט, משום שאי אז בשלהי שנות הששים, אחרי כתריסר שנים

על כריכת הספר "שירי אהבתך" של אביבה דורון קראתי שבחים נמרצים על שיריה מפיהם של אנשי שם. עמוס עוז עוד נשמע מתון יחסית אבל חיים באר יוצא מגדרו: "שיחה עמוקה,