ביוגרפיה

בשנת 1956, כשמרדכי גלילי היה בן שש, אמו התאבדה. ההתאבדות ונסיבותיה הוסתרו ממנו למשך תקופה לא קצרה – לזמן מה אפילו עובדת מותה לא היתה ידועה לו – וכך הלכה

הסרט "יללה" עוסק בשיר "יללה", וכדי לומר משהו על הסרט כדאי לדבר קודם על השיר. ב"יללה" נולד לא רק קולו של משורר אמריקאי גדול, אלן גינזברג, או קולה של חבורה

ספר שיריו החדש של משה דור, שבשנה הבאה ימלאו לו שמונים, קרוי משום מה "בשבח השנאה", וזאת למרות שיש בו שירי אהבה רבים, ביניהם שירים יפים מאוד, ולשנאה אין בו

"המאסטרו" אינו ביוגרפיה שלמה של אברהם שלונסקי שכן הספר מוקדש רק למחצית הראשונה של חייו, מלידתו ב-1900 ועד 1938 (שלונסקי מת ב-1973), וכשמעמיקים בו מתברר שבמובן מסויים הוא רק רבע-ביוגרפיה,

חמוטל בר יוסף היא לא רק משוררת אהודה אלא גם חוקרת ספרות מקובלת, ולכן זה אולי לא מפתיע ששני חוקרי ספרות מרכזיים, דן מירון ואריאל הירשפלד, משבחים בשולי ספרה החדש

"ארבעים", ספרו החדש-ישן של ויזלטיר, הוא בעצם מהדורה חדשה של "מכתבים", ספרו השמיני שראה אור ב-1986, בתוספת בונוס צנוע: מחזור שירים שנכתב ופורסם בערך באותו זמן. באחרית הדבר מצדיק המשורר

השירים הזעירים של מאיה בז'רנו, "הגרגרים" שלה, ממש שימחו אותי. הם צנועים במתכוון, החן שלהם נונשלנטי, התחושה היא שהם נזרקים לחלל העולם כמעט כלאחר יד, כמו פירורי לחם ליונים, בלי

רבקה בסמן בן-חיים, שחגגה השנה את יום הולדתה השמונים וחמש, היתה נערה רכה, כבת שש עשרה, כאשר הכירה בגטו וילנה את אברהם סוצקבר. בסמן הראתה לו שירים שכתבה בליטאית, וסוצקבר,

"תמונה של אמא וילדה", ספרה החדש של רחל חלפי, הוא ספר שירים לא קונבנציונלי. יש בו טקסטים מכמה סוגים, וכולם חורגים מהמקובל. לצד קטעי יומן בפרוזה, שאינם מתיימרים להיות שירה,

גילית חומסקי נולדה ב-1978, ובאחד השירים היותר אסרטיביים בספרה החדש, "בלדה לילידי 1978", היא מנסה להעניק קול לדור שלם, או לפחות לשנתון. השיר מתאר את חייהם של ילידי 78' כמירוץ

כשפוליטיקאי – פוליטיקאי לשעבר, ליתר דיוק – כותב שירה, איזו מין שירה זאת? במקרה של יוסי שריד, וזה מה שנחמד אצלו, זוהי פשוט שירה של פוליטיקאי לשעבר. הוא לא דולה

דן דאור הספיק להשלים בחודשי חייו האחרונים שני תרגומים מרכזיים מסינית קלסית שראו אור רק לאחר מותו: תרגום של "הג'ואנג דזה", אחד מכתבי היסוד של הפילוסופיה הסינית, ותרגום של שירי

אהבתי את 'תפוזים', ספרו הקודם של אילן ברקוביץ'. זה היה ספר חמצמץ-מתוק, מלא אור, שהתנועע בין רצון להשיב לשירה בכלל ולשירת האהבה בפרט את תמימותן האבודה, לבין מודעות מיוסרת לכך

כדי לנסח את עמדתי כלפי ספרו החדש של זך אין לי ברירה אלא לפתוח במה שכל מי שעיין בו כבר יודע, כלומר בכך ש"משנה לשנה זה" הוא ספר מביך שמוטב

ננו שבתאי, אחת המשוררות המרתקות ביותר שהתחילו לפרסם בעשור האחרון, מעמידה במרכז יצירתה את יחסיה הסבוכים עם אביה, המשורר אהרן שבתאי. יחסה אליו כאב הוא כפול: מצד אחד אהבה גדולה,

אחד הדברים היפים ביותר שאלמוג בהר כתב אינו שיר או סיפור אלא המסה "חלומות באספניה", שאפשר למצוא בקלות ברשת. זוהי רשימה אוטוביוגרפית חריפה ומורכבת שמשולב בה טיעון פוליטי ותרבותי רחב

אי אפשר להפריד את שיריו של נאזים חיכמֶת (1902-1963) מסיפור חייו ומדמותו המיוחדת. המשורר הנערץ ביותר על הטורקים במאה העשרים, שאהבה עזה לטורקיה היתה מן התכנים המרכזיים ביצירתו, נתפס על

1976 היתה שנה מוצלחת במיוחד בתולדות השירה הישראלית: יונה וולך פרסמה את ספרה המשמעותי ביותר – "שירה", מאיר ויזלטיר את ספרו המפוייס ביותר – "דבר אופטימי עשיית שירים", יאיר הורביץ