משפחה

לצד שני הרנסנסים הבולטים המנסים להתגבש לאחרונה בשירה העברית – רנסנס התודעה המזרחית ורנסנס החרוז של "הו!" – מתנהל פרוייקט התחדשות נוסף, אולי לא פחות משמעותי: רנסנס של שירה דתית

ויואן אדן היא משוררת ישראלית הכותבת אנגלית – או, אם תרצו, משוררת יהודיה-אמריקאית שחיה בישראל – ודי בתיאור הזה כדי להבין שחייה הספרותיים מתנהלים במין בדידות כפולה, בשוליהן של שתי

חוה פנחס-כהן אוהבת להציג את עצמה כאשת ניגודים שאינה נוחה לתיוג: היא דתיה למחצה התומכת בהתנחלויות ואחת ממנהיגות הזרם שקורא להחזיר את השירה העברית אל מקורותיה הדתיים, אבל העיסוק האינטנסיבי

בלב ספרו החדש של המשורר הירושלמי ליאור שטרנברג – אחד הקולות הצלולים והבשלים ביותר שהופיעו בשירה העברית בעשר השנים האחרונות – בולט מחזור השירים "ימי לודב". לודב היא עיירה ימי-ביינימית

לפני שאדון ב"גילוי נאות", ספרו החדש של תמיר להב-רדלמסר, גילוי נאות משלי: להב-רדלמסר ואני משתפים פעולה בהוצאת "חרגול-עם-עובד", ואת הספרים שאני עורך להב-רדלמסר מעצב. כשהכרתי אותו היה להב-רדלמסר צלם מנוסה

שפשפתי את עיני במבוכה כשקראתי את דברי השבח של הלית ישורון על שירי יעקב ביטון, המופיעים על גב ספרו הראשון. האם יתכן שהיא כותבת על ביטון שהוא "משורר טבעי, שהחיים

שיריה של דנה אמיר יפים להפליא, ודווקא משום שהם כל כך יפים, כדאי לשים לב לכך שהם תמציתה או שיאה של מגמה רווחת בשירה העברית העכשווית, מגמה הקשורה במידת מה