חולשה וכוח

גבריאל מוקד חונך סדרת ספרי שירה חדשה, "כתב עכשיו", במבחר שירים דקיק של יונה וולך, שאחד מגיבוריו המרכזיים הוא מוקד עצמו. למרכזיות של מוקד בספר שלושה ביטויים: ראשית, מה שקושר

דוד אבידן היה בן אלמוות. הוא חי כבן אלמוות, כתב כבן אלמוות ומת כבן אלמוות – חסר כל, חולה ובודד. בעשור האחרון לחייו נפגשנו בעיקר במכולת השכונתית. גרנו באותן שנים

יודית שחר מציגה את עצמה כמשוררת "חברתית" ואת שיריה כ"שירי מחאה". יש למחאה הזאת שלוש שכבות. ראשית היא מוחה כנגד עוניה שלה. שנית כנגד עצם קיומו של העוני, וליתר דיוק

אורית גידלי פורצת לשירה העברית רכובה לא רק על כשרונה, אלא גם על סיפור חיים דרמטי והרה משמעות – סיפור אהבתה ונישואיה לגבר שאשתו הראשונה, אם בתו הבכורה, התאבדה. גידלי

השיר שפותח את "גולדפיש", ספרה השלישי של דפנה שחורי, קובע את הטון של הספר כולו: חשוף,  דרמטי, זועק, מעוטר בדימויים זואולוגיים אלימים – חולדה כרותת ראש, למשל – ובכל זאת

שני סוגים של א-סימטריה הטרידו אותי כשקראתי את הגיליון החדש של כתב-העת הספרותי "הכיוון מזרח". קודם כל א-סימטריה מגדרית. באופן רשמי מוקדש הגיליון ל"ערסים ופרחות", אבל כשקוראים את החומרים עצמם

קשה ליהודים (איכשהו הביטוי "ישראלים" לא עובד יפה בהקשר הזה) לקרוא את שירתו של מחמוד דרוויש בלי להיגרר לתגובה זועמת, מתווכחת, מתנצלת, מתבטלת או מוכת אשמה – תלוי בנטייה הפוליטית.

ליאיר הורביץ (1941-1988), אחד המשוררים הבולטים והמקוריים ביותר שפעלו במחצית השניה של המאה העשרים, היה לכאורה מזל: בראשית שנות העשרים שלו הוא התיידד עם שני משוררים צעירים ואלמוניים – יונה

ברגע שראיתי את הספר "סונטות אהב"ה וזה"ב", שמקבץ את כל הסונטות שלאה גולדברג כתבה או תרגמה ומוסיף להן כמה סונטות גנוזות, נדלקתי מייד. הבנתי שמעולם לא עשיתי מה שהספר הזה

מה שבולט מייד בספר הביכורים של ענת זכריה זאת ההשפעה של יונה וולך, בעיקר של שיריה המוקדמים, אם כי בהמשך מתבררים גם ההבדלים בין המשוררות. חלק מהם קשור אולי להשפעתה

שפשפתי את עיני במבוכה כשקראתי את דברי השבח של הלית ישורון על שירי יעקב ביטון, המופיעים על גב ספרו הראשון. האם יתכן שהיא כותבת על ביטון שהוא "משורר טבעי, שהחיים