המשוררת היפנית שיבאטה טויו (1911-2013) התחילה לכתוב שירה בראשית שנות התשעים לחייה, פרסמה את ספר הביכורים שלה כשהיתה בת 98, והספר, שזכה להצלחה אדירה ביפן, הופיע כעת בתרגום עברי. שמענו
מפעל כינוס שיריו של מאיר ויזלטיר הגיע לכרך השלישי שלו. בניגוד לשני הכרכים הקודמים, שכל אחד מהם הוקדש לעשור בודד – הראשון לשנות השישים של המאה שעברה, ולתקופה בשירת ויזלטיר
רגע לפני שהשנה העברית מסתיימת ראה אור ספרה השביעי של שולמית אפפל, "תדמייני שאת כוכבת", ולפחות חידה אחת נפתרה: מהו ספר השירה הישראלי הטוב ביותר של שנת תשע"ז. זהו ספר
לספרה החדש של רחל חלפי יש שם מוצלח במיוחד, "תרשימי זרימה", שקולע למאפיין מהותי של כתיבתה: שיריה אכן דומים לתרשימים מילוליים של משהו זורם, שופע, קולח, רועד, ניתז, משתנה ללא
"רציתי לרשום נוף אחר", ספרו הרביעי של מרדכי גלילי, הוא מבחר מקיף מספריו הקודמים בתוספת שלושה מחזורי שירה חדשים, ויש בו שירים מגוונים למדי שנכתבו במשך יותר מארבעים שנה. אלא
הידיעה על מותו של ישראל אלירז נחתה עלי בשעה שקראתי את ספרו האחרון, "פנקס קטן על ישראל פנקס". זאת הרגשה שלא מהעולם הזה, להיוודע על מותו של אדם בשעה שקוראים
פעילותו היצירתית של תמיר להב-רדלמסר התפזרה במשך השנים על פני שלושה תחומים: עיצוב גרפי של ספרים וסדרות ספרים; צילום, עם דגש על דיוקנאות עצמיים; וכתיבת שירה, בדרך כלל עם נטייה
מה הופך דווקא את ספר השירים ה-14 של נורית זרחי – "אררט" – לספר השירים היפה ביותר שכתבה אי פעם, לספרה הכי חכם, הכי מנוחם, הכי מכושף? מה גורם לקריאה
יש משהו מוצק וחשוף בספרו החדש של ישראל פנקס, חתן פרס ישראל ומהמשוררים המרכזיים בתולדות "דור המדינה" והשירה הישראלית בכלל, שחגג בינואר השנה יום הולדת שמונים. השירים אומרים לכאורה משהו
שמעון בוזגלו, שספר שיריו החמישי ראה כעת אור, ידוע לא רק כמשורר אלא גם כמתרגם מוצלח של שירה ופילוסופיה יוונית עתיקה. לקלסיקה היוונית השפעה ניכרת על שירתו, ולא רק לה
חוה ניסימוב נולדה בורשה ב1939, נלכדה בגטו, הוברחה ממנו על ידי אמה, התגלגלה בין מקומות מסתור עד שנאספה על ידי משפחה נוצרית, ובתום המלחמה חזרה למשפחת המוצא שלה ונשלחה לארץ.
"אדם זקן, מה יש לו בחייו? הוא קם בבוקר, ובוקר בו לא קם", כתב דוד אבידן הצעיר באחד משיריו הזכורים ביותר. אבידן לא זכה להזדקן, ולגלות אם מה שכתב נכון.
קשה שלא להיסחף אל תוך "צער גידול דלועים", ספרו העשירי של ערן בר גיל, מוזיקאי, משורר וסופר, ואם קוראים את ספרו החדש כפשוטו, ולא רק כבדיה ספרותית, אולי גם גנן
גיא פרל הוא לא רק משורר מוכשר אלא גם פסיכולוג יונגיאני, והיונגיאניות, על חיבתה לתבניות מיתולוגיות אוניברסליות-לכאורה או ל"ארכיטיפים", ניכרת היטב בשיריו, שרבים מדימויי היסוד שלהם לקוחים מהמיתולוגיה היוונית. השער
"יפה העולם על קו הקץ" כתב טוביה ריבנר בספרו הקודם, "שירים סותרים", והתחושה בספרו החדש היא שהעולם והחיים ממשיכים להיות יפים ומרובי סתירות גם כשהקו הזה, קו המוות, הולך ונמתח
רפי וייכרט עסוק בשנים האחרונות בניסויים צורניים מפתיעים ויוצאי דופן. יש בניסויים האלה פרדוקס או סתירה פנימית – הם נולדים מתוך כמיהה לצורה פיוטית הדוקה ותובענית, כזאת שתטיל על המשורר
"משא המשוגע", ספר השירה החדש של אמיר אור, הוא צרור של נבואות חורבן מרות במיוחד. פתיחת הספר פוליטית מאוד. "עוד מעט העיר נהפכת", מצהיר המשורר בעקבות ספר יונה ("עוד ארבעים
בניגוד לחיים גורי או נתן זך, מאיר ויזלטיר לא התפתה עדיין להוציא מהדורת כל-כתבי של שיריו, גם לא מבחר עבה ומייצג. הוא מצא דרך אחרת, אולי מוצלחת יותר, לשמר את נוכחותה של שירתו