זיכרון תרבותי

ספר שיריה השני של הסופרת ומבקרת האמנות שבא סלהוב דיבר אלי מייד, והמיידיות הזאת קשורה לסגולה נדירה יחסית של שירתה – לנכונותה להתחייב לחיבורים בהירים בין מלים ורעיונות, שלמרות בהירותם,

"אפשרות שלישית לשירה" הוא ספר יוצא דופן משום שהוא מעז לחרוג מההיסטוריה המקובלת של השירה הישראלית, זו שמובילה מביאליק לוולך, ולדון במגמה ספרותית שהפכה בשנים האחרונות למרכזית: משוררים שעוסקים באופן

לבודהיזם בכלל ולזן בודהיזם בפרט מעמד מיוחד, מרכזי למדי, בקשת המסורות שמזינות את הניו אייג' הישראלי. אולי רק הקבלה פופולרית יותר מהם. סוד קסמו של הזן קשור בין השאר לכך

כתב העת החדש "דחק" משלב בוז גמור כלפי ההווה הספרותי עם האלהה של העבר. בבוז הגורף כלפי ההווה יש מידה לא מבוטלת של עיוורון. עורך כתב העת, יהודה ויזן, מספיק

השיר שפותח את ספרה הרביעי של שרון אס עוסק בעובר שלא נולד, כלומר בהפלה. שיר אחר בספר עוסק בדמותה של ופא אל-בס, פלסטינית ממחנה הפליטים ג'בליה, שניסתה ב-2005 לבצע פיגוע

"כינור ערוך" הוא ספר משמעותי מסיבות רבות, בין השאר בגלל המניעים המנוגדים שמתרוצצים בו. מצד אחד זה ספר מחקרי-אקדמי על שירת ביאליק, שבו הירשפלד הולך בעקבות פרשני ביאליק שקדמו לו,

סיפור התהוותו של הספר "קול היד האחת" מרתק לא פחות מהספר עצמו. בראשית שנות השבעים שהה יואל הופמן בקיוטו במסגרת התמחותו כחוקר תרבות יפן, ובין השאר ניסה לברר אם יש

כששמעתי על "קרבת מקום", אנתולוגיה של שירי תפילה ישראליים בני זמננו, התעוררה בי מייד סקרנות. תפילה היא אחת הצורות הבסיסיות של השירה המקראית, ובמשך עידנים ארוכים, בין השאר בעקבות מה

המשוררת רבקה מרים היתה ילדת פלא. את ספר שיריה הראשון היא פרסמה ב-1965, עוד בטרם מלאו לה ארבע עשרה, ויש בו שירים שכתבה כשהיתה בת עשר בערך. אין ספק שמרים

ספר שיריו החדש של אנדד אלדן, שנולד ב-1924, גרם לי לחשוב על פרס ישראל לשירה. שני הזוכים האחרונים בפרס הם טוביה ריבנר ואריה סיון – שניהם, כמו אלדן, ילידי שנות

רבקה בסמן בן-חיים, שחגגה השנה את יום הולדתה השמונים וחמש, היתה נערה רכה, כבת שש עשרה, כאשר הכירה בגטו וילנה את אברהם סוצקבר. בסמן הראתה לו שירים שכתבה בליטאית, וסוצקבר,

ספר השירה האחרון שראה אור בכתר הוא "אינה דדה" הנפלא של יעקב ביטון, וכעת, אחרי כשנתיים וחצי, מתפרסם שם ספר שירה חדש – "חיי החול" של דניאל עוז. העובדה ש"כתר"

הגיליונות החדשים של "בינתים" ו"אלמנך" מבססים בסצינה הספרותית שני כתבי עת דומים למדי. שניהם כתבי עת "צעירים", אלא שמדובר בצעירים מזן מסויים מאוד. במערכת "בינתים" אפשר למצוא תלמידים לתארים מתקדמים

פעם חלמתי על שבוע הספר. חיפשתי את ביאליק בין הדוכנים בכיכר רבין, ובסוף מצאתי אותו הרחק משם, ברחוב הרצל, נועץ עינים משתאות בבנין משונה שלא יכולתי להחליט אם הוא מגדל

השאלה היא איפה להתחיל: במשורר הצרפתי הגדול פול ורלן, או במתרגם עמינדב דיקמן, שלמרבה השמחה לא התגבר על הפיתוי לעצב נוסחים עבריים לשיריו, והצליח. אולי בכל זאת נתחיל במשורר,  שאת

המשורר בלפור חקק (כתאומו המשורר הרצל חקק, שעל שירתו אכתוב אם ירצה השם בהזדמנות אחרת) משוכנע שהיחס המסתייג שבו הוא נתקל אצל רוב קובעי הטעם בשירה הישראלית נובע מהשקפותיו הפוליטיות

נעמי שיהאב נאי היא משוררת אמריקאית ממוצא פלסטיני המתגוררת בסן אנטוניו. זה נשמע אקזוטי – משוררת טקסאנית-פלסטינית, שילוב של מערב-פרוע-לשעבר ומזרח-קרוב-לשעבר – אלא שאין בשיריה אקזוטיות מיוחדת, בטח לא מנקודת

פטיה פתאח – איזה שם נפלא – הוא משורר צעיר דו-לשוני הכותב ברוסית ובעברית. הוא נולד ב-1978 בקייב, היגר לישראל בהיותו בן עשר, וכעת ראה אור ספר הביכורים שלו, "עבדתי