אלי הירש קורא שירה

מאיה ערד ורויאל נץ הם לא רק שניים מהיוצרים הבולטים ביותר בחבורה הספרותית המזוהה עם כתב העת "הו!", אלא גם צמד הדוברים הרהוטים ביותר שלה. שמונה המסות הספרותיות פרי עטם

לנורית גוברין הישגים רבים כחוקרת והיסטוריונית של הספרות העברית, בעיקר של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 – ימים מהפכניים שבהם החלה הספרות העברית את מסעה הרה הגורל מהגולה לארץ,

יש משהו מעורר השתאות בסיפור חייו ויצירתו של ג'רארד מנלי הופקינס, המשורר האנגלי הויקטוריאני (1844-1889), שכן כמעט כל פרט משמעותי בסיפור הזה כרוך בסתירות חריפות – חריפות עד כדי כך

שנת הששים ל"דור המדינה" בשירתנו היתה מבורכת בספרי ביכורים מצויינים, אבל דומה שאחד מהם – "אני ולא מלאך" של אלי אליהו – מתבלט בזכות הקונצנזוס שהתהווה סביבו. מבקרי שירה מרכזיים

שמואל הנגיד לא היה רק מלומד, רב ומשורר גדול, אלא גם מדינאי ומצביא עטור נצחונות בשירות מלכי גרנדה המוסלמים של אמצע המאה האחת-עשרה, שבחצרותיהם שירת כיועץ וכשר בכיר. הוא הצטיין

הדבר הבולט ביותר ברשימותיו האוטוביוגרפיות של חיים גורי, המסר הגלוי והכמוס שלהן, הוא הקונפליקט הבלתי פתור שבין חוויות ילדותו ונעוריו, שעמדו בסימן ה"יחד" העז והאמיץ של דור תש"ח והגאווה הגדולה

המפתח להבנת ספר שיריו החדש של סמי שלום שטרית הוא שמו, "יהודים". אצל שטרית המילה הזאת מסובכת במיוחד, כי היא מתפרקת לשתי משמעויות מתנגשות, כמעט סותרות. ב"יהודים" הוא מתכוון הן

ברגע שראיתי את הספר "סונטות אהב"ה וזה"ב", שמקבץ את כל הסונטות שלאה גולדברג כתבה או תרגמה ומוסיף להן כמה סונטות גנוזות, נדלקתי מייד. הבנתי שמעולם לא עשיתי מה שהספר הזה

התלבטתי ארוכות אם לכתוב על ספר שיריו החדש של אהרן שבתאי, כי מצד אחד הוא יצא ב"חרגול" (אומנם בלי שום מעורבות מצידי) ועל כן אני חשוד כבעל אינטרסים, אבל מצד

ב"מטעם 13" יש הרבה דברים יפים, כמו שיריו של המשורר הפלסטיני אנאס אלעילה (בתרגום נביל ארמלי) שאחד מהם מצורף לרשימה, אבל מה שכבש את תשומת לבי הוא מאמר של סיגל

מה שאנשי "מעין" רוצים זה לקדם גרסה רוקנרולית של הספרות העברית. רוקנרול, סגנון מוזיקלי שפרץ לפני יותר מחמישים שנה ומיצה את עצמו תוך עשור וחצי, הוא סמל לרעיון קצת יותר

מה שבולט מייד בספר הביכורים של ענת זכריה זאת ההשפעה של יונה וולך, בעיקר של שיריה המוקדמים, אם כי בהמשך מתבררים גם ההבדלים בין המשוררות. חלק מהם קשור אולי להשפעתה

לפני שאדון ב"גילוי נאות", ספרו החדש של תמיר להב-רדלמסר, גילוי נאות משלי: להב-רדלמסר ואני משתפים פעולה בהוצאת "חרגול-עם-עובד", ואת הספרים שאני עורך להב-רדלמסר מעצב. כשהכרתי אותו היה להב-רדלמסר צלם מנוסה

"צמאון בארות" הוא ספר מרשים מאוד, וכספר ביכורים הוא מרשים במיוחד, למרות שרמת השירים הכלולים בו אינה אחידה. אלמוג בהר נבדל מרוב המשוררים העבריים בני דורו (הוא יליד 1978) ברהיטותו

קשה שלא לחבב את כתב העת "כתם". עורכיו, יהודה ויזן ועודד כרמלי (בינתיים כרמלי הספיק לפרוש) עוד לא בני עשרים ושלוש, וכבר הם הספיקו לתקוף בגליונותיהם הצנומים כמעט כל ממסד

ברור שחשוב לתרגם שירה צרפתית, ספרדית, יוונית, פינית, סינית וכו', אבל יש שפות שחשוב במיוחד לתרגם מהן לעברית, כמו ערבית ויידיש. מערבית עוד מתרגמים פה ושם, אם כי הרבה פחות

כמו פרפר מתוך גולם בוקע ספר שיריה השלישי של טל ניצן, "קפה השמש הכחולה", מתוך שני ספריה הקודמים, "דומסטיקה" ו"ערב רגיל". לא ששני הספרים היו רעים. להפך. הם היו כתובים

שפשפתי את עיני במבוכה כשקראתי את דברי השבח של הלית ישורון על שירי יעקב ביטון, המופיעים על גב ספרו הראשון. האם יתכן שהיא כותבת על ביטון שהוא "משורר טבעי, שהחיים