אלי הירש קורא שירה

אגי משעול היא משוררת מצויינת. היא גם משוררת מצליחה מאוד. כישרון והצלחה אינם קשורים בהכרח זה בזה, והנה, משעול התברכה בשניהם. בשנים האחרונות היא הפכה לגברת הראשונה של השירה העברית,

"צרחת היופי" אינו אוסף שירים אלא פואמה ארוכה ובעצם מין אפוס, כלומר שיר גיבורים מיתי, או לפחות מין פרודיה על אפוס. הגיבורה שלו – המשוררת והציירת חיה אסתר – מתגלה

לבנימין הרשב (הרושובסקי) מעמד מיוחד, פרדוקסלי, בהיסטוריה של השירה העברית. כחבר בקבוצת "לקראת" – חבורת המשוררים שהתרכזה בשנות החמישים סביב נתן זך – הוא נטל חלק במהפכה שהמניע העיקרי שלה

חוה פנחס-כהן אוהבת להציג את עצמה כאשת ניגודים שאינה נוחה לתיוג: היא דתיה למחצה התומכת בהתנחלויות ואחת ממנהיגות הזרם שקורא להחזיר את השירה העברית אל מקורותיה הדתיים, אבל העיסוק האינטנסיבי

יותר מחמישים שנה אחרי שנוסד רואה אור גיליון חדש של כתב-העת "עכשיו" במתכונת חדשה לגמרי, דמוית עיתון, ובספירה חדשה, אלפבתית – קבלו את עכשיו א' – וידו של המייסד, גבריאל

"יש חיות מוזרות ביער וגדולות" – כך, במלים היפות האלה, נפתח השיר הצלול והמוצלח ביותר בספרו החדש של המשורר הצעיר יהודה ויזן. ילד מרגיש ככה כשהוא חושב על סקס, על

בלב ספרו החדש של המשורר הירושלמי ליאור שטרנברג – אחד הקולות הצלולים והבשלים ביותר שהופיעו בשירה העברית בעשר השנים האחרונות – בולט מחזור השירים "ימי לודב". לודב היא עיירה ימי-ביינימית

שניים מהאבות המייסדים של השירה הישראלית – יהודה עמיחי ונתן זך – היו יוצאי גרמניה, ושניהם העניקו לנו מבחרים עבריים משירתה של המשוררת היהודיה אלזה לסקר שילר, שנולדה ב-1869 בגרמניה,

הרחק מההמולה התל-אביבית פועלת קבוצת "כתובת" הירושלמית, שמאז 2002 מפעילה את "מקום לשירה" – מועדון קהילתי הממוקם בנחלאות ומציע לתושבי הסביבה סדנאות ואירועים ספרותיים. לפני כחודש הרחיבו משוררי הקבוצה את

ספרו החדש של המשורר רפי וייכרט, הידוע גם כמתרגמה של שירת שימבורסקה לעברית וכעורך הראשי של הוצאת קשב לשירה, בולט מייד בשל צורתם המיוחדת של השירים הכלולים בו. כל השירים

ליאיר הורביץ (1941-1988), אחד המשוררים הבולטים והמקוריים ביותר שפעלו במחצית השניה של המאה העשרים, היה לכאורה מזל: בראשית שנות העשרים שלו הוא התיידד עם שני משוררים צעירים ואלמוניים – יונה

ספר השירה הקודם של זלי גורביץ, "זמן בָּבָּ", היה מין חגיגה לשונית שמחה, משתטה, מתקשקשת ומסתחררת. לא היו בו שירים נפרדים, עם התחלה אמצע וסוף, אלא מין רצף יומני פרוע,

בניגוד למשוררי ספרד הגדולים שקדמו לו, כאבן גבירול או יהודה הלוי, יהודה אלחריזי (1165-1225) היה קודם כל פרוזאיקון, מחברן של מעשיות מחורזות המצייתות לכללי המקאמה הערבית הקלאסית, שידע לסחוף את

את שיריו של המשורר הקאטאלני ז'ואן מרגריט פגשתי לראשונה לפני ימים אחדים, בעצם לא בהם ממש אלא בתרגומיהם לעברית, מעשה ידיו של המשורר שלמה אביוּ. זאת חוויה משונה – להתאהב

"חדשה" משתדלת להיות שני דברים בעת ובעונה אחת: מצד אחד הגיליון החדש – החמישי במספר – של כתב העת הדקיק והאנטי-ממסדי "כתם", ומצד שני אנתולוגיה המוקדשת "להצגת תמונה עדכנית של

כתב-העת הספרותי "מטעם" מופיע לא רק בסדירות אלא גם בקצב מרשים: ארבע פעמים בשנה. היעילות הזאת מעניקה לו יתרון בתחרות הלא רשמית בינו לבין כתבי עת בולטים אחרים. לקצב כזה

השיר הנועז ביותר בספר הביכורים של אלכס בן-ארי הוא השיר שחותם אותו, המבטא התמסרות עד כלות לאישה אהובה, התמסרותו של אפרסק לאישה הנוגסת בו. גברים אינם מרבים לכתוב שירים המבטאים

את שלמה קראוס, משורר צעיר ועורך סדרת ספרוני השירה של הוצאת "פלונית", היכרתי לא מזמן במסגרת ההכנות לאחד מאירועי שבוע הספר. הוא פנה אלי כנציגה הלא-רשמי של קואליצית המשוררים הצעירים