משוררים צעירים

אהבתי את 'תפוזים', ספרו הקודם של אילן ברקוביץ'. זה היה ספר חמצמץ-מתוק, מלא אור, שהתנועע בין רצון להשיב לשירה בכלל ולשירת האהבה בפרט את תמימותן האבודה, לבין מודעות מיוסרת לכך

פטיה פתאח – איזה שם נפלא – הוא משורר צעיר דו-לשוני הכותב ברוסית ובעברית. הוא נולד ב-1978 בקייב, היגר לישראל בהיותו בן עשר, וכעת ראה אור ספר הביכורים שלו, "עבדתי

ננו שבתאי, אחת המשוררות המרתקות ביותר שהתחילו לפרסם בעשור האחרון, מעמידה במרכז יצירתה את יחסיה הסבוכים עם אביה, המשורר אהרן שבתאי. יחסה אליו כאב הוא כפול: מצד אחד אהבה גדולה,

חגית גרוסמן היא משוררת אנרגטית בת 34, וכעת היא מפרסמת את ספרה השני בהוצאה שמתמחה דווקא במשוררים מבוגרים מאוד – הוצאת קשב לשירה. אין לי מושג מה היו תוכניותיו של

מתי שמואלוף, משורר צעיר יחסית שספרו השלישי ראה כעת אור, ממזג בשירתו שלוש מסורות חתרניות שקוראות תיגר על ההיסטוריה הרשמית של השירה הישראלית, כלומר על הניסיון לבסס אותה על מהפכת

שיריה של לאה פילובסקי שברו את ליבי ביופים, בחוכמתם, ובעיקר בדרכם המיוחדת לשלב רגשות עמוקים ואפלים עם שכל חד ובהיר. זה השכל הנפלא שלה, ויכולתה להפעיל אותו דווקא כאשר היא

אחד הדברים היפים ביותר שאלמוג בהר כתב אינו שיר או סיפור אלא המסה "חלומות באספניה", שאפשר למצוא בקלות ברשת. זוהי רשימה אוטוביוגרפית חריפה ומורכבת שמשולב בה טיעון פוליטי ותרבותי רחב

לקח לי זמן לאזן בין התגובות השונות שעורר בי ספר הביכורים של עדי עסיס. שני מכשולים הפריעו לי, אחד מיותר ואחד מהותי. המיותר הוא הטקסט בגב הספר, שמהלל את עסיס

ספר ראשון הוא רגע חשוב בקריירה של משורר: זוהי הזדמנות לבחון את יצירתו מחוץ לבלגן המייגע של אירועי שירה צעירה, פרסום בכתבי עת, פטפטת בתי-קפה ואינטרנט ויתר המלל והרעש שעוטף

כששי דותן הוציא לפני כשלוש שנים את ספרו הראשון, "על קצה המותר", התעכבו המבקרים על שמרנותו כמשורר, ובכלל זה על נטייתו ללכת בתלם ולכתוב בצילם או בהשראתם של משוררים מבוססים

יודית שחר מציגה את עצמה כמשוררת "חברתית" ואת שיריה כ"שירי מחאה". יש למחאה הזאת שלוש שכבות. ראשית היא מוחה כנגד עוניה שלה. שנית כנגד עצם קיומו של העוני, וליתר דיוק

אורית גידלי פורצת לשירה העברית רכובה לא רק על כשרונה, אלא גם על סיפור חיים דרמטי והרה משמעות – סיפור אהבתה ונישואיה לגבר שאשתו הראשונה, אם בתו הבכורה, התאבדה. גידלי

לצד שני הרנסנסים הבולטים המנסים להתגבש לאחרונה בשירה העברית – רנסנס התודעה המזרחית ורנסנס החרוז של "הו!" – מתנהל פרוייקט התחדשות נוסף, אולי לא פחות משמעותי: רנסנס של שירה דתית

לספר הביכורים של שלומי חסקי יש שם נהדר – "האקדמיה ללשון מגומגמת". לגמגום, כלומר לבחירה בשפה "פגומה" כביכול, עילגת על פי הקריטריונים המקובלים, יש מסורת מפוארת בשירה המודרנית, וגם בשירה

"יש חיות מוזרות ביער וגדולות" – כך, במלים היפות האלה, נפתח השיר הצלול והמוצלח ביותר בספרו החדש של המשורר הצעיר יהודה ויזן. ילד מרגיש ככה כשהוא חושב על סקס, על

השיר הנועז ביותר בספר הביכורים של אלכס בן-ארי הוא השיר שחותם אותו, המבטא התמסרות עד כלות לאישה אהובה, התמסרותו של אפרסק לאישה הנוגסת בו. גברים אינם מרבים לכתוב שירים המבטאים

את שלמה קראוס, משורר צעיר ועורך סדרת ספרוני השירה של הוצאת "פלונית", היכרתי לא מזמן במסגרת ההכנות לאחד מאירועי שבוע הספר. הוא פנה אלי כנציגה הלא-רשמי של קואליצית המשוררים הצעירים

שנת הששים ל"דור המדינה" בשירתנו היתה מבורכת בספרי ביכורים מצויינים, אבל דומה שאחד מהם – "אני ולא מלאך" של אלי אליהו – מתבלט בזכות הקונצנזוס שהתהווה סביבו. מבקרי שירה מרכזיים