ישראל אלירז, פינצ'יק
"פינצ'יק" הוא ספר שיריו השלושים של ישראל אלירז. שלושים זה לא מעט, בעיקר אם לוקחים בחשבון שאלירז התחיל לפרסם שירה בגיל מאוחר למדי, בשנות הארבעים בחייו. מחצית מספריו פורסמו בעשור
"פינצ'יק" הוא ספר שיריו השלושים של ישראל אלירז. שלושים זה לא מעט, בעיקר אם לוקחים בחשבון שאלירז התחיל לפרסם שירה בגיל מאוחר למדי, בשנות הארבעים בחייו. מחצית מספריו פורסמו בעשור
לפני שבועים העליתי כאן, בטור הזה, סדרה של שאלות על מצבה של השירה ההומואית הישראלית. הצבעתי על פער בין תפקידה המאתגר והחדשני בשליש השלישי של המאה ה20 לבין מצבה המשברי
נתן זך חוגג עוד מעט יום הולדת שמונים ושלוש, והוא ממשיך לכתוב בכל המרץ. ממש עכשיו ראה אור ספר שיריו החדש, ובו יותר מ120 שירים שכתב בחמש השנים האחרונות. הספר
"ערה", ספרה החדש של אגי משעול, הוא אחד מספריה החידתיים ביותר. יש בו כנות יוצאת דופן ומורכבות פואטית שחודרת עמוק, ובכל זאת מרחף על תכניו וכוונותיו ערפל של ספקות. זהו
"נופים חבושי עיניים", ספרו החדש של ארז ביטון, מתגלה מייד עם צאתו כאחד מספרי היסוד של השירה הישראלית, ובעצם של השירה העברית בכלל. ביטון עשה דבר דומה בשלושת ספריו הראשונים,
רוני סומק לא בדיוק כותב את שיריו, אלא גוזר ותופר אותם, מוסיף פאייטים, כיסים ורוכסנים, ולפעמים נעזר בגזרות שהוא שולף מעותקים מתפוררים של מגזין התפירה בורדה. מחט תקועה בין השפתיים
"יפה העולם על קו הקץ" כתב טוביה ריבנר בספרו הקודם, "שירים סותרים", והתחושה בספרו החדש היא שהעולם והחיים ממשיכים להיות יפים ומרובי סתירות גם כשהקו הזה, קו המוות, הולך ונמתח
משוררים כותבים, זה מה שהם עושים, ואחת לכמה שנים הם בודקים אם הצטברו אצלם מספיק שירים ראויים לפרסום ומכנסים אותם בספר. זה לא חוק טבע, יש יוצאי דופן, אבל זה
יש כאן משהו שדומה לתופעה – משוררים שהתחילו לפרסם בשנות ה-60 וה-70 של המאה שעברה, שקעו בשתיקה ממושכת בסוף שנות ה-80, ושוברים אותה דווקא עכשיו, כעבור יותר מעשרים שנה. מרדכי
בניגוד לחיים גורי או נתן זך, מאיר ויזלטיר לא התפתה עדיין להוציא מהדורת כל-כתבי של שיריו, גם לא מבחר עבה ומייצג. הוא מצא דרך אחרת, אולי מוצלחת יותר, לשמר את נוכחותה של שירתו
"הילולות" הוא ספר השירה ה-28 של ישראל אלירז. בשמונה השנים האחרונות ראו אור תריסר ספרי שירה שלו. משוררים ותיקים וצעירים מתקשים מאוד לפרסם את ספריהם, ובעוד הם מתרוצצים בין הוצאות
"פסוקים", ספר שיריו העשירי של זלי גורביץ', הוא ספרו המרשים ביותר, ואפשר להבין את התלהבותו של עורך הספר, דרור בורשטיין, שמציג אותו כגילוי ספרותי משמעותי. אבל כדי להסביר למה ואיך
"משה", ספרה החדש של רבקה מרים, המכיל מחזור שירים אחד, ארוך מאוד אך אחדותי ומגובש, המגולל את סיפור חייו של משה רבנו, הוא שיא יצירתה עד כה: השג ספרותי מענג
לאור היה משורר משמעותי מראשית דרכו, אבל נדמה שרק בשנים האחרונות הוא הגשים כמיהה דו-משמעית שליוותה אותו תמיד, והצליח לכבוש את עמדת המשורר הסמכותי – משורר שהוא גם אב ומורה
"סידור עבודה" הוא ספר מצויין, כמו בדרך כלל אצל אגי משעול, אבל כמה מהשירים שכלולים בו יפים במיוחד, יפים אפילו יותר מהאחרים, אולי משום שיש בהם נימה חדשה, כואבת יותר.
קשה להפריז במרכזיותה של שירת ארז ביטון. לפחות אחת הסיבות למרכזיות הזאת מובנת מאליה: ביטון הוא הדמות הבולטת ביותר בסיפור התהוותה של מסורת חדשה ומשמעותית בתולדות השירה העברית – מסורת
ספרו החדש של חיים גורי, "השירים כרך ג", מוצג כספר המשך לשני כרכי "השירים" שלו שראו אור ב-98, מעין כרך מילואים והשלמות המכיל טקסטים משני סוגים. שירים שגורי כתב אחרי
בספרה החדש של נורית זרחי מתחזקת מגמה שניכרה אולי כבר בספריה הקודמים, אך כעת היא זוכה לביטוי ברור ומגובש. זהו שינוי עדין אך משמעותי במימד הזמן של שירתה. את מקומו