אלה נובק, הדב הגדול
כשקוראים את שירי "הדוב הגדול", ספרה השני של אלה נובק, קשה שלא להרגיש שהמשוררת עושה הכל בשביל להמעיט את דמותה ולהקטין את המשקל הפואטי של שיריה. אם לפתוס יש הפך,
הטור אלי הירש קורא שירה מופיע מאז 2007 במדור הספרותי של ידיעות אחרונות. זהו טור של מאמרים ורשימות המוקדשים לספרי שירה חדשים, לכתבי עת לשירה, לספרי עיון שעוסקים בשירה, ולדיון בתופעות ובמגמות המאפיינות את השירה הישראלית בת זמננו.
האתר אלי הירש קורא שירה מציע גירסה מקוונת של הטור, והוא מיועד לכל מי שרוצה להעמיק את הכרותו עם השירה הישראלית לדורותיה – קוראים, כותבות, מבקרים, חוקרות, תלמידים ומורות.
תודה למאיה בקר, יוזמת הטור והעורכת הראשונה שלו, ולאלעד זרט, העורך הנוכחי של הטור ומדור "ספרות ותרבות" בידיעות אחרונות.
כשקוראים את שירי "הדוב הגדול", ספרה השני של אלה נובק, קשה שלא להרגיש שהמשוררת עושה הכל בשביל להמעיט את דמותה ולהקטין את המשקל הפואטי של שיריה. אם לפתוס יש הפך,
בבסיס "שאישה אינה אלוהים", ספר שיריה החדש של רוחמה וייס, עומד גילוי נורא, גילויו של גילוי העריות שהמשוררת נפלה לו קורבן בילדותה. המתעלל היה אביה. הכפילות הזאת – "גילוי של
הזעם שסימן את כניסתו של שלומי חתוכה לשירה העברית בספרו הראשון, "מזרח ירח", התרכך בספריו החדשים, "יבשת" ו"אי" – כן, שני ספרים שראו אור במקביל, כמו לידת תאומים – והפך
סוף-סוף, בספרו החמישי, "נפש אחת אחריך", מצליח דורי מנור לגשר על הפער בין כשרונו הגדול, הבלתי מוטל בספק, להשגיו הממשיים כמשורר, והתוצאה היא ספר מרתק ומגוון, מלא יופי וחיים. ההרגשה
בספרה השלישי, "מפחדך בשרי", מצליחה בכל סרלואי לגעת בשורש החידוש הגדול שיש בשירה הדתית הישראלית החדשה, זו שמזוהה, בין השאר, עם כתב העת "משיב הרוח", והיא מצליחה לעשות זאת דווקא
משוררים מכל הדורות האמינו, או העמידו פנים שהם מאמינים, שיופיה של שירתם יעניק לה ולהם חיי נצח בזיכרון התרבותי שבתוכו ולמענו הם כתבו. גישתה של שולמית אפפל לסוגיית הזיכרון והשכחה
יש ספרי ביכורים שקשה להחמיץ את יופים המיוחד, את מקוריותם, את סוג הכישוף החדש, הבלתי מוכר, שהם מטילים על הקורא/ת. ספר ביכורים כזה הוא "מחצית חביוני" של המשוררת הצעירה (צעירה
השירים של אלחנן ניר עסקו מאז ומתמיד במתח בין שני קטבים שלאחד מהם קל לתת שם, אפשר לקרוא לו "אלוהים", "קדושה" או "תורה", אבל איך נקרא לקוטב האחר, שאינו ניצב
ספר הביכורים של עמרי שרת, סטודנט לתנ"ך ולשון עברית שחזר בתשובה, גדוש בשירים חזקים ומקוריים מאוד, שמצליחים לצרף יחד שתי תכונות שנחשבות מנוגדות: הם חשופים עד כאב, נטולי מסכות לכאורה,
למה שירה סתיו העניקה לספר השירים השני שלה את השם "שריר הלב"? אולי בגלל המאמץ הגדול להחזיק יחד, לפחות בתוך השירים אבל אולי גם במה שמסתתר מעבר להם, את מה
כולם מכירים את תופעת השירים הגנוזים, ואת העובדה שלפעמים הם כל כך יפים שקשה שלא לתהות למה הם נגנזו, אבל מבחר השירים של רנה שני (1937-1983) מלמד שיש סוג אפילו
אדם רצון כותב את שיריו מתוך תחושה מאיימת של ריקנות, שכחה, שתיקה – של התנדפות הזיכרון, של מחסור בשפה. באחד השירים הוא מספר איך במות אמו לא היו לו מילים
מספר לספר שירתה של טל ניצן (הידועה גם כמתרגמת ועורכת, ולאחרונה מפרסמת גם פרוזה) הולכת ומצטללת, הולכת ומעמיקה. כעת ראה אור ספר שיריה השביעי, "אטלנטיס", והוא מעניק הזדמנות מצויינת לנסות
"הזכות לשלמות הגוף", ספרה השני של המשוררת וחוקרת הספרות טלי לטוביצקי, ראה אור כחודשיים אחרי מותה בטרם עת. לטוביצקי, שהתמודדה במשך שנים עם מחלת הסרטן, היתה בת ארבעים ושתיים במותה,
אהרן שבתאי היה תמיד משורר יוצא דופן, מתריס ומפריז, שמתמחה בכתיבת שירים שעלולים להיראות במבט שטחי מפוטפטים, כמעט נטולי מובן, או להפך, מחוספסים ללא תקנה, בוטים מדי, ולכן היתה לו
אי אפשר להתעלם מספר הביכורים של אורין רוזנר. יש לו שם נהדר, "גורי רוח", שקולע למקום הכאוב שממנו הוא נכתב, איפשהו על הגבול בין ספר ילדים, "גן גורים", למשל, לבין
בספרו החדש, הרביעי, שחר-מריו מרדכי נולד מחדש כמשורר מדוייק וחכם, נאמן לעצמו עד כאב, כזה שיונק את כוחו מאהבתו הגדולה לשפתו העתיקה, העברית, ועם זאת מצליח להעניק לה צליל חדש
ספרי ביכורים טובים יש מהרבה סוגים – המתריס, הזהיר, המודע לעצמו, השאפתני – אבל ספר ביכורים כמו של שי שניידר-אילת, שבו משוררת בעלת עוצמה מתגלה בבת אחת במלוא כוחה, פוגשים