אלי הירש קורא שירה

קשה להפריז בחשיבותו של "אַתְּ כל הרצון" – מבחר חלוצי, ראשון מסוגו, של שירה לסבית עברית. במבוא לספר מתארת עורכת המבחר, המשוררת אורית נוימאיר פוטשניק, כמה חסרה לה בנעוריה שירה

"אפשרויות נוספות", ספר השירים השלישי של לאה פילובסקי, הוא ספרה הטוב ביותר – דווקא משום שהוא עצוב וחשוף יותר מקודמיו, אבל גם פרוע יותר, וחשוב להוסיף: הכי חד וחכם. ובדיוק

כמעט כולנו אוהבים לנסוע, לטייל, לתור את העולם, אבל יש אנשים שהתשוקה הזאת מובילה אותם רחוק יותר והם הופכים לנוסעים מתמידים. אצל חלק מהם הנסיעה היא מקצוע – פעם זה

מאז שאני זוכר את עצמי (או ליתר דיוק: מאז שנעשיתי משורר צעיר) אהרן שבתאי מילא תפקיד מכריע בהתפתחותי ככותב וכקורא שירה, ובעצם לא רק בהתפתחות שלי: משוררים צעירים נהו אחריו

בשירים החזקים והמסעירים שפותחים את ספרו השני מתמודד נדב ליניאל, משורר ודוקטורנט לספרות באוניברסיטת מישיגן, עם משימה קשה במיוחד – כתיבה על דיכאון מז'ורי ועל היציאה ממנו. יש כאן לכאורה

המילה הרלבנטית לתיאור שירי "התאומים", ספרה החדש של אורית גידלי, היא מילה קשה, "בגידה", במשמעותה הסבוכה ביותר – בגידה בבן זוג. רומן מחוץ לזוגיות. פריצתה של הבטחת הנאמנות הכרוכה בברית

"אינני אוהב אלא אדם אחד, לפעמים זה איננו אני", כתב יאיר הורביץ באחת משורות השיר הכי חרוטות בזיכרון שלו, בין השאר משום שמנוסחת בה אמת יסוד הנוגעת לשירת האהבה בכלל:

רק לפני כמה שבועות פרסמתי כאן, במדור הזה, מאמר שסיכם את העשור האחרון בשירה הישראלית, וכמה מפליא לגלות שהספר הראשון שאני כותב עליו אחרי הסיכום הוא יצירת מופת פורצת דרך

יש שני צדדים לטקסט שלי על העשור ומשהו האחרון בשירה הישראלית. אחד שאפשר לקרוא לו "תחזית לאחור", ועוסק בחבורת ערס־פואטיקה, בהתמקמותה של השירה המזרחית במרכז התודעה הספרותית, ובתגובות הנגד —

באחד השירים הפחות טובים בספרו החדש, שיר שעשוי במתכונת של ריאיון עצמי, אלמוג בהר שואל את עצמו: "אתה מאמין?" ועונה: "עדיין לא". שואל "אתה חילוני?" ועונה: "אף פעם לא הייתי.

כל מי שקורא את ספרה השני של שי שניידר-אילת, "כל מה שהיא שרה מעלה עשן", וקרא לפני כשנתיים את ספר הביכורים שלה, "הוא היה כאן, אני בטוחה בזה", יודע לפחות

הברית של אמירה הס עם מקורותיה של השירה העברית, בעיקר עם הטקסט התנ"כי, היא טוטאלית. היו מעט  מאוד משוררים במאה ומשהו השנים האחרונות שהיו קרובים אליו כמוה, ואני חושב בהקשר

בספר הביכורים שלה, "אנה מסתובבת לאט", ענת לוין כתבה: "השיר הוא קיר/ מילה היא מסמר/ הנפש פטיש". כל כך אהבתי את המילים האלה, שמתארות את נקודת המבט של המשוררת כשהשיר

ספר השירים החדש של מיה טבת דיין, משוררת ומרצה להינדואיזם, נפתח בשירים סוערים במיוחד שנכתבו במהלך שמונה עשר החודשים האחרונים הישר ממלתעות הקורונה, או אם תרצו: מבטן הלוויתן של הורות-בימי-קורונה,

למשוררת האמריקאית קים אדוניציו יש אובססיה למרובה, למה שחוזר על עצמו כמו בלולאה, קורה שוב שוב לאדם אחד – בעיקר לאישה אחת – אבל גם לנשים רבות ולאנשים רבים. בשיר

לחלק משיריה המוקדמים העניקה מאיה בז'רנו את השם "עיבוד נתונים", מונח שהיה נפוץ בעולם המחשבים של שנות השבעים, והשימוש בו סימן יומרה לכתוב שירה מסוג חדש – "מדעית", "מדוייקת", "ממוחשבת",

שירי "שריקת שומר הלילה", ספרו השישי של יקיר בן-משה, משחזרים סיטואציה מוכרת לרבים: אב מספר לבניו סיפורים לפני השינה, ולא רק לפני השינה אלא גם בדרך לבריכה, או לבית הספר,

"אשליה קדושה", ספר השירים השלישי של יודית שחר, הוא הטוב בספריה עד כה. משהו ביצירתה הצטלל, נפל למקום, נעשה קרוב לעצמו, ברור ומדוייק, עירום אפילו, נטול קישוטים מיותרים או הכחשות