אלי הירש קורא שירה

אורית גידלי פורצת לשירה העברית רכובה לא רק על כשרונה, אלא גם על סיפור חיים דרמטי והרה משמעות – סיפור אהבתה ונישואיה לגבר שאשתו הראשונה, אם בתו הבכורה, התאבדה. גידלי

התרבות הישראלית, טוענים ב"הו!", סובלת משתי בעיות יסוד. ראשית היא נגועה בציניות, ומשקפת עמדה ספקנית, מבטלת ומלגלגת, כלפי כל ניסיון להציב "סימני קריאה תרבותיים". שנית היא סובלת מאופקים צרים שמקורם

בראשית שנות התשעים השתנתה באופן יסודי מפת השירה הישראלית: התברר מעל לכל ספק שתם זמנם של שני כתבי העת המרכזיים "סימן קריאה" (שהתפוגג) ו"עכשיו" (שנדחק לשוליים), ועידן חדש, כאוטי ומבלבל

השיר שפותח את "גולדפיש", ספרה השלישי של דפנה שחורי, קובע את הטון של הספר כולו: חשוף,  דרמטי, זועק, מעוטר בדימויים זואולוגיים אלימים – חולדה כרותת ראש, למשל – ובכל זאת

לצד שני הרנסנסים הבולטים המנסים להתגבש לאחרונה בשירה העברית – רנסנס התודעה המזרחית ורנסנס החרוז של "הו!" – מתנהל פרוייקט התחדשות נוסף, אולי לא פחות משמעותי: רנסנס של שירה דתית

כינוס שירתו של נתן זך בשלושה כרכים עבים עד מאוד מצדיק את הניסיון לעשות מין סיכום ביניים. הסיכום הזה לא פשוט, משום שאי אז בשלהי שנות הששים, אחרי כתריסר שנים

הרולד שימל, שספרו החמישי, "קש", ראה כעת אור, אולי אינו מוכר לקהל הרחב, אבל לאוהבי שירה עברית הוא מוכר היטב, בעיקר בגלל ששירתו מיוחדת ומקורית כל כך. הייחוד הזה מזכיר

זה קרה מתישהו בין מלחמת יום כיפור ומלחמת לבנון הראשונה – אולי סביב המהפך: ז'אנר שירי כל המלחמות בנוסח יפה ירקוני התחיל לגווע, ופינה את מקומו לז'אנר שירי המחאה האנטי-מלחמתיים

ויואן אדן היא משוררת ישראלית הכותבת אנגלית – או, אם תרצו, משוררת יהודיה-אמריקאית שחיה בישראל – ודי בתיאור הזה כדי להבין שחייה הספרותיים מתנהלים במין בדידות כפולה, בשוליהן של שתי

המשורר ישראל פנקס, חתן פרס ישראל לשנת 2005, התחיל לכתוב בשנות החמישים, ומאז העניק לשירה העברית פסגות רבות של יופי נדיר, עוצר נשימה. לכבוד ספרו החדש, "אנטנות וחיישנים", שכבש אותי

החדשות הטובות הן שהירחון הספרותי עיתון 77 – שמופיע בסדירות מופלאה, כעשר פעמים בשנה, מאז 1977 – ממשיך להופיע באותו קצב גם אחרי מותו של המשורר יעקב בסר, מייסד הירחון

בסצינת כתבי העת הספרותיים של השנים האחרונות בולט כתב העת "דקה", הפעיל כבר כשנתיים, בראש וראשונה בצניעותו. מעידים על כך לא רק ממדיו הפיזיים – הוא מעוצב כספרון קטן בגודל

הגיליון החדש של המגזין "ארץ אחרת" מוקדש לביאליק, וכותרת המשנה שלו היא "לחזור לשאלות הגדולות". השאלה היא מהן השאלות הגדולות הללו ששמו של ביאליק כרוך בהן. הגיליון – שקראתי בהנאה,

לספר הביכורים של שלומי חסקי יש שם נהדר – "האקדמיה ללשון מגומגמת". לגמגום, כלומר לבחירה בשפה "פגומה" כביכול, עילגת על פי הקריטריונים המקובלים, יש מסורת מפוארת בשירה המודרנית, וגם בשירה

שני סוגים של א-סימטריה הטרידו אותי כשקראתי את הגיליון החדש של כתב-העת הספרותי "הכיוון מזרח". קודם כל א-סימטריה מגדרית. באופן רשמי מוקדש הגיליון ל"ערסים ופרחות", אבל כשקוראים את החומרים עצמם

קשה ליהודים (איכשהו הביטוי "ישראלים" לא עובד יפה בהקשר הזה) לקרוא את שירתו של מחמוד דרוויש בלי להיגרר לתגובה זועמת, מתווכחת, מתנצלת, מתבטלת או מוכת אשמה – תלוי בנטייה הפוליטית.

בספר המסות החדש שלו "על הפרסונה" כותב המשורר אורי ברנשטיין על הפער בין המשורר לבין הקול הדובר בשיריו. זוהי הבחנה שיש לה שורשים עמוקים בתולדות השירה, כמו שאפשר להיווכח משירו

על כריכת הספר "שירי אהבתך" של אביבה דורון קראתי שבחים נמרצים על שיריה מפיהם של אנשי שם. עמוס עוז עוד נשמע מתון יחסית אבל חיים באר יוצא מגדרו: "שיחה עמוקה,