אלי הירש קורא שירה

ישראל בר-כוכב התחיל לכתוב בשנות השבעים, וכעת רואה אור ספרו התשיעי – הספק לא רע בכלל. בקהילת השירה הישראלית יש לו שם טוב, של משורר רציני, אבל הוא מעולם לא

גבריאל מוקד חונך סדרת ספרי שירה חדשה, "כתב עכשיו", במבחר שירים דקיק של יונה וולך, שאחד מגיבוריו המרכזיים הוא מוקד עצמו. למרכזיות של מוקד בספר שלושה ביטויים: ראשית, מה שקושר

ספר ראשון הוא רגע חשוב בקריירה של משורר: זוהי הזדמנות לבחון את יצירתו מחוץ לבלגן המייגע של אירועי שירה צעירה, פרסום בכתבי עת, פטפטת בתי-קפה ואינטרנט ויתר המלל והרעש שעוטף

מאיה בז'רנו פרצה לשירה העברית באמצע שנות השבעים רכובה על כנפי "עיבודי הנתונים" שלה, שירים מסעירים, חושניים ואנרגטיים מאוד, שבהם היא מתחה עד לקצה אידיאל מודרניסטי מרכזי – את הרצון

ספרו החדש של מאיר ויזלטיר דומה לעץ גאה בשלכת: ענוג ועצוב. העלווה נשרה, ולכן הקווים, קווי הגזע והענפים – הפיכחון, צלו הנחרץ של המוות, חולשת השירה – פשוטים וברורים יותר,

לב ספרה החדש של אגי משעול הוא הפואמה הארוכה "ביקור בית", שבה היא מעיזה לעשות מה שעד עכשיו נמנעה ממנו, להתנתק מן ההווה ולהפליג אל העבר: אל זכרונות הילדות שלה

הגיליון החדש של כתב העת "הליקון" נושא את השם "שירה והעיר הגדולה". מי היא העיר הגדולה? נכון שאפשר למצוא בגיליון כמה שירים שעוסקים בערים גדולות באמת, כמו ניו יורק (זו

שמשון מלצר (שנולד בטלוסט שאוקראינה ב-1909, עלה לארץ ב-1933 ומת ב-2000) הוא משורר נשכח למדי, וזכרו מעלה שאלות סבוכות הנוגעות לזיכרון ושכחה. העובדה שמבחר משיריו ראה כעת אור אינה מהווה

השיר המצורף לרשימה מסכם לא רע את ספרו השני של יקיר בן-משה. מה הכי בולט בשיר הזה? ראשית, תנועתו הבלתי פוסקת של המשורר מאישה לאישה, וריבוי הנשים המתפנק והמפתה, או

חביבה פדיה קנתה לה בשנים האחרונות מקום מרכזי בקהילת הרוח והספר הישראלית. לפני כשנתיים  היא פרסמה את המאמר "הגיע הזמן לומר אני אחרת בשירה העברית" שהכריז על הצורך להדיח את

מי הן המכשפות של רחל חלפי? הן לא שונות במיוחד מהמכשפות שכולנו מכירים: יצורים אגדיים למחצה, שבדומה לחרקים מסלול חייהם מורכב מארבעה שלבים, גם הם אגדיים למדי. בשלב הראשון, המטריארכלי,

המילה "מאוחר" חביבה מאוד על המשורר טוביה ריבנר, שנולד לפני שמונים וחמש שנה בעיר שכונתה בפי תושביה היהודים פרשבורג, וידועה היום כברטיסלבה, בירת סלובקיה. ספר שיריו השמיני, שראה אור ב-1999,

השירה הישראלית, כמו השירה הציונית שקדמה לה, נולדה כשירה אשכנזית. כולם, מביאליק ורחל, אצ"ג ואלתרמן ועד עמיחי, אבידן, רביקוביץ או וולך, היו אשכנזים. אחד הראשונים שפרץ את המחסום הזה וזכה

ספרו החדש של חיים גורי מוצג על גב הכריכה בחסכנות שמדגישה את גודל המעמד: "ששים שנה אחרי הופעת פרחי אש, (1949), ספר ביכוריו של המשורר חיים גורי, רואה אור הספר

דוד אבידן היה בן אלמוות. הוא חי כבן אלמוות, כתב כבן אלמוות ומת כבן אלמוות – חסר כל, חולה ובודד. בעשור האחרון לחייו נפגשנו בעיקר במכולת השכונתית. גרנו באותן שנים

כששי דותן הוציא לפני כשלוש שנים את ספרו הראשון, "על קצה המותר", התעכבו המבקרים על שמרנותו כמשורר, ובכלל זה על נטייתו ללכת בתלם ולכתוב בצילם או בהשראתם של משוררים מבוססים

בין שיריו של חזי לסקלי מתגנב ללא הרף מיתוס בריאה אכזרי: היה היתה פעם, לפני נצח או רגע, טעות גורלית, שגיאה איומה ונוראה, ששיבשה ללא תקנה את החיבורים המשמעותיים בנפש

יודית שחר מציגה את עצמה כמשוררת "חברתית" ואת שיריה כ"שירי מחאה". יש למחאה הזאת שלוש שכבות. ראשית היא מוחה כנגד עוניה שלה. שנית כנגד עצם קיומו של העוני, וליתר דיוק