אלי הירש קורא שירה

שירתו של גלעד מאירי עסוקה במאמץ מודע לעצמו, שהוא נותן לו ביטוי גם במאמריו המתפרסמים מפעם לפעם, להוריד את השירה מרקיעי האולימפוס אל פני האדמה. עיקרון היסוד הזה מנוסח במלים

ספר השירה האחרון שראה אור בכתר הוא "אינה דדה" הנפלא של יעקב ביטון, וכעת, אחרי כשנתיים וחצי, מתפרסם שם ספר שירה חדש – "חיי החול" של דניאל עוז. העובדה ש"כתר"

מואיז בן הראש הוא דמות ידועה בקהילת המשוררים הישראליים המדגישים את מזרחיותם, ובוחנים את  האפשרויות הרגשיות והלשוניות שהזיכרון המזרחי מעניק להם. קשת האפשרויות הזאת רחבה יותר ממה שנדמה, ואחת הטעויות

'עיר היונה', ספר שיריו הרביעי של נתן אלתרמן, ראה אור ב-1957 והתקבל בהסתייגות רבתי. יריביו של המשורר מיהרו ללגלג עליו ואוהביו לא יכלו להסתיר את אכזבתם. פרסום הספר נתפס מייד

השער האחרון בספר שיריה השני של סיון הר-שפי הוא מחזור שירים המקונן על חורבנו של גוש קטיף. זוהי קינה מיוחדת, חכמה ורגישה מאוד, בין השאר משום שהיא נכתבה זמן מה

הגיליונות החדשים של "בינתים" ו"אלמנך" מבססים בסצינה הספרותית שני כתבי עת דומים למדי. שניהם כתבי עת "צעירים", אלא שמדובר בצעירים מזן מסויים מאוד. במערכת "בינתים" אפשר למצוא תלמידים לתארים מתקדמים

"שירה בעיר זרה", שם ספר שיריו החדש של אברהם בלבן, אינו יכול שלא להזכיר את "מקום אחר ועיר זרה", שם ספרה הראשון של מאיה ערד, והאסוציאציה אינה מקרית: אברהם בלבן

אפשר להבין למה אורי ברנשטיין נדלק על דמותו המיתולוגית של טירזיאס, הנביא שנאלץ לספר לאדיפוס את מי בדיוק הוא הרג ולמי בדיוק הוא נשוי. בעיקר משום שטירזיאס – לפחות בעיני

אהבתי את 'תפוזים', ספרו הקודם של אילן ברקוביץ'. זה היה ספר חמצמץ-מתוק, מלא אור, שהתנועע בין רצון להשיב לשירה בכלל ולשירת האהבה בפרט את תמימותן האבודה, לבין מודעות מיוסרת לכך

פעם חלמתי על שבוע הספר. חיפשתי את ביאליק בין הדוכנים בכיכר רבין, ובסוף מצאתי אותו הרחק משם, ברחוב הרצל, נועץ עינים משתאות בבנין משונה שלא יכולתי להחליט אם הוא מגדל

השאלה היא איפה להתחיל: במשורר הצרפתי הגדול פול ורלן, או במתרגם עמינדב דיקמן, שלמרבה השמחה לא התגבר על הפיתוי לעצב נוסחים עבריים לשיריו, והצליח. אולי בכל זאת נתחיל במשורר,  שאת

המשורר בלפור חקק (כתאומו המשורר הרצל חקק, שעל שירתו אכתוב אם ירצה השם בהזדמנות אחרת) משוכנע שהיחס המסתייג שבו הוא נתקל אצל רוב קובעי הטעם בשירה הישראלית נובע מהשקפותיו הפוליטיות

בגיליון השני של כתב העת "כתובת" מתפרסם בין השאר מאמר מרתק של גלעד מאירי – אחד מעורכי כתב העת – שמנסה לתאר ולהסביר את מגמותיה של השירה הישראלית המתהווה, ולעשות

גיורא פישר הוא משורר יוצא דופן, משום שהוא מעולם לא היה משורר צעיר. לכתוב הוא התחיל רק בשנים האחרונות, בעשור השישי לחייו. מה שהפך אותו למשורר היה מות בנו, מרום

נעמי שיהאב נאי היא משוררת אמריקאית ממוצא פלסטיני המתגוררת בסן אנטוניו. זה נשמע אקזוטי – משוררת טקסאנית-פלסטינית, שילוב של מערב-פרוע-לשעבר ומזרח-קרוב-לשעבר – אלא שאין בשיריה אקזוטיות מיוחדת, בטח לא מנקודת

אמיר אור הוא דמות מרכזית ומשפיעה בקהילת השירה הישראלית – כעורך שירה, כמורה לשירה, כעסקן שירה, אך לא כמשורר. במסגרת פעילותו בעמותת הליקון הוא תרם להתפתחותם ולקידומם של עשרות משוררים

יש בשירתו של ישראל אלירז יסוד שאפשר לכנות מיסטי, או מטאפיזי, או דתי, כלומר כזה שחותר אל הנסתר או המופלא, או איך שלא תרצו לקרוא לחלל הריק שבתרבויות מונותיאיסטית אמור

פטיה פתאח – איזה שם נפלא – הוא משורר צעיר דו-לשוני הכותב ברוסית ובעברית. הוא נולד ב-1978 בקייב, היגר לישראל בהיותו בן עשר, וכעת ראה אור ספר הביכורים שלו, "עבדתי