אלי הירש קורא שירה

"כוחות אדירים היו דרושים הבוקר כדי להיחלץ מהמיטה" קובעת המשוררת ואשת החינוך שלומית נעים נאור בפתח ספרה השלישי, "דבר האבד", וקובעת מייד כמה אדירים: "אדירים יותר מהאש השורפת את בתי

שמו של מבחר השירים – "ניסיתי לתרגם לך את המלחמה" – מגדיר היטב את נקודת המבט של הכותב, ע'יאת' אלמדהון, משורר פלסטיני-סורי שנולד ב1979 במחנה הפליטים אלירמוכ שבעיבורי דמשק, ומאז

"ככה לימדו אותנו לשרוד, ושרדנו", כותבת אודיה רוזנק בשורה האחרונה של השיר "כל עבודה" – אחד השירים החזקים ב"שמע, רפאל", ספרה השני – ומשרטטת את נוסחת היסוד של שיריה: הם

הדבר הראשון שקופץ לעין כשקוראים את שירי "הנדסת אורות", ספרה השני של המשוררת והעובדת הסוציאלית גל נתן, הוא יופים – יופי עוצר נשימה. שמו של השיר שפותח את הספר –

כשקוראים את "הרצון", ספר הביכורים המרשים של נועה שורק, קשה להתעלם מכישרונה המשוררי המובהק, מהוירטואוזיות הלשונית המסחררת שלה, אבל קשה לא פחות להתעלם מהאנרגיה הנפשית ההפוכה-לכאורה שמתגלה בשיריה – אנרגיה

המשוררת והבמאית שי שניידר-אילת מבססת את ספר שיריה השלישי, "מחזה קצר", על דימוי מרחיק לכת – דימוי החיים לתיאטרון, למשחק, להעמדת פנים, לבדיה. לכך מצטרף גם הדימוי המשלים, ההפוך בכיוונו

"הייתי בין/ הנשמה לבין/ החיה עכשיו/ הזמן ליחידה", כותבת המשוררת וחוקרת המיסטיקה היהודית רות קרא-איוונוב קניאל בפתח "אפר ויהלום", ספר שיריה השלישי, ומסגירה את השאפתנות המיסטית שלה – המילים "נשמה",

באחד משירי "היער שבדינו", ספרה החדש של המשוררת, המתרגמת והעורכת טל ניצן, מופיע המשפט "כל בדידות בודדה בדרכה שלה" – מחווה גלויה למשפט המפורסם של טולסטוי על המשפחות האומללות. קריאה

אבישי חורי מצליח לכתוב שירים חזקים להפליא שיש בהם תקיפות יוצאת דופן, אך מה שהופך אותם ליפים באמת, יפים במיוחד, היא העובדה שהתקיפות הזאת לא באה על חשבון המורכבות הרגשית

יש הרבה כוח ויופי ב"בשר ורוחות", ספר הביכורים של לאה קליבנוף. קשה להישאר אדיש לשירים המהפנטים שלה, לאינטנסיביות הרגשית שלהם, לוירטואוזיות הלשונית. המילה היוונית "פאתוס" עולה על הדעת, לא כמילת

השירים ב"אלה שרה איתי", ספר הביכורים של אורי פרץ, מלאים ביופי רב כל כך, עדין ופגיע כל כך, שלוקח רגע – לא יותר מרגע, אבל זה רגע משמעותי, כמו זה

אהבה שמעבר לאושר / עמוס לויתן לאחרונה ראו אור שלושה ספרי שירים שהם בעצם רומנים בשירה. מה קרה להגר באילת? מאת עופרה עופר אורן (כנרת זמורה, עורך דורי מנור, 363

"פעם בערת", ספרה השני של המשוררת והפסיכולוגית דנה לובינסקי, הוא ספר מפתיע וחידתי, חזק ויפה להפליא, שיש בו יסוד מובהק של כפילות – אולי כמו ירח שיש לו צד מואר,

הדרך שמיטל זהר עשתה מספר הביכורים שלה, "הבית לקח", שראה אור לפני כעשור, וספר השירים החדש, "הכל יכול לקרות", היא משמעותית ומרתקת דווקא משום שחווית היסוד של שיריה לא השתנתה.

שם ספר הביכורים של דר פיקרסקי, "להחליק ימינה", מעלה על הדעת מייד אפליקציית הכרויות, ודי לפתוח את הספר ולעלעל בו קצת כדי להבין שהאפליקציה הרלבנטית היא ככל הנראה גריינדר. אבל

"הדברים שאנו נושאים עימנו" – מבחר משיריה של המשוררת האמריקאית דוריאן לקס בתרגומה של מיה טבת דיין – הוא ספר נהדר, לא פחות. יש בו רק עשרים ושישה שירים, חלקם

בסתיו 2022, בזמן ביקור בפריז עם אשתו נתי, כתב אלי הירש שיר ראשון אחרי 12 שנים של הפסקה. כשטיילו ברחובות ובלעו יחד את העיר, ההתרגשות והשמחה איימו להציף אותו והחזירו

למשוררת סיון בסקין – כפי שרומז שם ספרה הרביעי, "אנחנו, חסרי המולדת" – אולי אין מולדת ואין תחושת מולדת, אלא להפך, זיכרון של גולה או נודדת, אבל ברור שיש לה