אלי הירש קורא שירה

"רעד העיר", ספר השירים השלישי של חגית גרוסמן, נפתח בהברקה – בשני שירים שבשמותיהם מופיעה המילה "אבולוציה", ובשניהם האבולוציה, זו שמזיזה את המשוררת קדימה ומאפשרת לה להתגבש, להשתכלל, ולממש אגב

יש משהו קשה ואלים בפתיחה של "מפה לפה" – הספר-פואמה, ובעצם שיר האהבה הארוך, שכתבה ענת לוין לאמה. אחד מפרקי הפתיחה של הפואמה הוא מין לקסיקון של אלימות הורית, והמילים

כותרת המשנה של האנתולוגיה "מלכה עירומה" היא "שירת מחאה חברתית נשית", וזאת כותרת בהירה ונגישה מאוד, אבל נדמה שדווקא בהקשר הזה יש במילה "מחאה" משהו קצת חלש ומעורפל מדי. עדיפות

מה שבולט ב"הפרת סדר", ספר הביכורים של בעז יניב, הוא החיבה המופגנת שלו למפגשי אהבה ופוליטיקה או אלימות ויופי. נכון שמקובל לראות בשירה פוליטית ושירת אהבה ניגודים – אחת זועמת

מנחם בן אוהב להציג את עצמו כ"איש שהכי מבין שירה בארץ". ויש בזה משהו: מנחם בן מבין שירה בערך כמו שטבעוני או יהודי כשר למהדרין מבין באוכל. הוא מבין, בטח

הספר "זאת היונה" הוא קודם כל הזדמנות לומר מילים טובות על "שבעת הסלילים של יונה וולך",  הסרט של יאיר קידר שהוליד אותו ומצורף אליו. זה סרט מצויין, חכם, רגיש מאוד

את רובי שונברגר אני מכיר מאז שנות השמונים, כשערכנו יחד עם אלון אלטרס וחזי לסקלי את הגיליון היחיד של כתב העת "מקום". בבתי הקפה הספרותיים של אז הדביקו לארבעתנו את

קריאת כרך "כל השירים" של ע.הלל – כל שיריו "למבוגרים", להבדיל משירתו האהובה והמוכרת הרבה יותר לילדים – היא חוויה משונה, חידתית, לפעמים מתסכלת. מקוריותו וכשרונותיו הלשוניים של הלל ניכרים

המשורר פאול צלאן נולד ב1920 בצ'רנוביץ' למשפחה יהודית דתית דוברת גרמנית. שמו היה פאול פסח אנצ'ל. כאשר הוריו נעצרו ונשלחו למותם במחנה עבודה בטרנסיסיטריה ב1942, בנם לא היה בבית וניצל.

יש כאן משהו שדומה לתופעה – משוררים שהתחילו לפרסם בשנות ה-60 וה-70 של המאה שעברה, שקעו בשתיקה ממושכת בסוף שנות ה-80, ושוברים אותה דווקא עכשיו, כעבור יותר מעשרים שנה.  מרדכי

דוד ויינפלד הוא מתרגם נפלא, שהשפעתו על השירה הישראלית גדולה במיוחד, אולי גדולה יותר מכל מתרגם עברי בעשרות השנים האחרונות. זאת עובדה מעניינת, אולי אפילו מתמיהה, שכן בניגוד למתרגמי שירה

את שיריה של ליאורה בן יצחק פגשתי לראשונה בגיליון 24 של "מטעם", כתב עת שחסרונו מורגש. משהו בחמשת שיריה שפורסמו שם היה מטריד, מסקרן, לא מפוענח. אפשר היה להבין שאלה

בדידות או נידחות היא חוויה מורכבת מבחינה רגשית, אבל גם מבחינה מטאפיזית. הבודד נמשך או נדחק לשוליו של העולם, הרחק מהמרכז שבו לכאורה מתנהלת חגיגת החיים האמיתית, אך בה בעת

לספר הביכורים של מיטל ניסים יש שם חד וחזק, "פרובינציאלית". השם נוגע באחד הצירים המרכזיים של שירתה: המרחק מתל אביב, בירת התרבות והשירה הישראלית. יש יסוד פיזי במרחק הזה אבל