אלי הירש קורא שירה

"אור יום" מכיל את כל תרגומיו של דוד ויינפלד לשיריו של צ'סלב מילוש, המשורר הפולני הגדול, חתן פרס נובל, שחייו השתרעו על פני רוב המאה העשרים – מהולדתו ב1911 בליטא,

באחרית הדבר שתרם ל"שלל" – מבחר מקיף משירת אמיר אור המתפרש על פני יותר משלושה עשורים – קובע רפי וייכרט שהתיחסותם של קוראים ומבקרים לשירת אור היתה לעיתים קרובות בלתי

אחרי עשרה ספרי שירה רואה כעת אור מבחר מקיף משירתו רפי וייכרט, שמכיל שירים מכל ספריו לצד שירים חדשים. וייכרט נטה לאחרונה לפרסם ספרים שמרוכזים בצורה ספרותית יוצאת דופן (שירים

ספר הביכורים של ערן צלגוב הזכיר לי נשכחות משנת 2005, שהייתה כזכור שנת ההתעוררות הגדולה של השירה הישראלית הצעירה, כאשר הופיעו בבת אחת כתבי העת "מטעם" "הו!" ו"מעין". למרות שההתעוררות

אהבתי מאוד את "מלכה עירומה", אנתולוגית שירי המחאה הנשית בעריכת דורית ויסמן שראתה אור לא מזמן. אהבתי אותה משתי סיבות – בזכות  פתיחותה של ויסמן לקולות וסגנונות כתיבה רבים ושונים, ובזכות

סוף-סוף רואה אור ביוגרפיה מקיפה של נתן אלתרמן, ועל החסד הזה מגיעה תודה לדן לאור, אבל אם כבר מדברים על חסדים ביוגרפיים, אי אפשר שלא להזכיר את התרומה המכרעת של

לפני שבועים העליתי כאן, בטור הזה, סדרה של שאלות על מצבה של השירה ההומואית הישראלית. הצבעתי על פער בין תפקידה המאתגר והחדשני בשליש השלישי של המאה ה20 לבין מצבה המשברי

רק לפני שנתיים זכה המשורר השוודי תומס טרנסטרומר בפרס נובל, וכבר רואה אור כרך כל שיריו בתרגום לעברית. לא רק המהירות מרשימה, גם הספר עצמו. מקובל לומר על שירתו של

שני כינוסי שירה שראו אור בשבועות האחרונים – "שירים 1970-2012" של יותם ראובני ו"אוצר שירים 1975-2005" של אילן שינפלד – הזכירו לי שפעם, עד לפני כעשר או חמש עשרה שנה,

אחד הדברים הכי יפים ושוברי-לב שאפשר למצוא ב"אחטא ואשוב", ספר שיריה השלישי של חוקרת התלמוד רוחמה וייס, הם שירי-תפילה, או פשוט תפילות, שאפשר לאפיין כ"תפילות שליליות". לא משום שהמתפללת רוצה

למשורר שחר-מריו מרדכי יש שם פרטי כפול, כמו לחיים נחמן או לאורי צבי, וזו אולי הסיבה לכך שבספרו החדש אפשר למצוא מחזור שירים קצר ששמו "חיים נחמן ב'". הב' היא

נתן זך חוגג עוד מעט יום הולדת שמונים ושלוש, והוא ממשיך לכתוב בכל המרץ. ממש עכשיו ראה אור ספר שיריו החדש, ובו יותר מ120 שירים שכתב בחמש השנים האחרונות. הספר

התאהבתי בשירתה של לאה פילובסקי מייד כשקראתי את ספרה הראשון, "אמנות זה", שראה אור ב2010. היה משהו חזק ומפתיע בפואטיקה שלה, שהפגישה תכנים קודרים מאוד – פילובסקי מרבה לכתוב על

"מבוא לבלשנות מינית", ספרו השמיני של רמי סערי, הוא ספר מצויין שזכה לשם מוצלח במיוחד. בעיני זה ספרו הטוב ביותר, וכדי להבין למה כדאי לחשוב על שני היסודות שמרכיבים את

בשיר שהעניק לספרו החדש של מואיז בן הראש את שמו, "שפת הים", מספר המשורר שנמאס לו מבני אדם ושפותיהם. "שבעתי שפות אנוש", הוא כותב, "ועתה אכתוב בשפת הקצף והגלים." קשה

מה מסתתר, מפריד או מחבר, בין התופעה החדשנית ועתירת הטכנולוגיה "טיפולי פוריות" והמושג העתיק "עקרות"? השאלה הזאת נחשפת בשתי יצירות ספרות חדשות, שתיהן מרשימות מאוד – מחזור השירים "ילד" שפותח