משוררים צעירים

"שמש שקוהלת לא ידע", ספרה השלישי של סיון הר-שפי, הוא אחד הספרים השאפתניים ביותר שנכתבו על ידי משוררי "משיב הרוח", הקבוצה שצמחה מתוך השוליים האוונגרדיים של החברה הדתית-לאומית. השאפתנות היא

ספר הביכורים המרשים של מי-טל נדלר מצרף אותה לסדרה משמעותית של משוררות ומשוררים צעירים שנותנים ביטוי לחוויה דומה – לתחושות קשות של ניכור ודחיה שמעוררת בהם המציאות הישראלית. אפשר להיזכר

ואן נויין היא משוררת ישראלית ממוצא וייטנאמי. הוריה נמנים עם מי שכונו בשלהי שנות ה-70 "אנשי הסירות". כוייטנאמים רבים הם נמלטו אל הים הפתוח בעקבות נצחון הצפון על הדרום, נסחפו

קשה שלא להיסחף אל תוך "צער גידול דלועים", ספרו העשירי של ערן בר גיל, מוזיקאי, משורר וסופר, ואם קוראים  את ספרו החדש כפשוטו, ולא רק כבדיה ספרותית, אולי גם גנן

בספר הביכורים שלה, "נחושת ונהר", מתגלה נעמה שקד לא רק כמשוררת מצויינת אלא גם כאחת הדמויות המרתקות ביותר בחבורת המשוררים הקשורה לכתב העת הדתי-לאומי "משיב הרוח". שקד היתה פעילה מרכזית

ספר הביכורים של ערן צלגוב הזכיר לי נשכחות משנת 2005, שהייתה כזכור שנת ההתעוררות הגדולה של השירה הישראלית הצעירה, כאשר הופיעו בבת אחת כתבי העת "מטעם" "הו!" ו"מעין". למרות שההתעוררות

למשורר שחר-מריו מרדכי יש שם פרטי כפול, כמו לחיים נחמן או לאורי צבי, וזו אולי הסיבה לכך שבספרו החדש אפשר למצוא מחזור שירים קצר ששמו "חיים נחמן ב'". הב' היא

התאהבתי בשירתה של לאה פילובסקי מייד כשקראתי את ספרה הראשון, "אמנות זה", שראה אור ב2010. היה משהו חזק ומפתיע בפואטיקה שלה, שהפגישה תכנים קודרים מאוד – פילובסקי מרבה לכתוב על

מה מסתתר, מפריד או מחבר, בין התופעה החדשנית ועתירת הטכנולוגיה "טיפולי פוריות" והמושג העתיק "עקרות"? השאלה הזאת נחשפת בשתי יצירות ספרות חדשות, שתיהן מרשימות מאוד – מחזור השירים "ילד" שפותח

באמצע העשור הקודם הגיחה אל שוליה של סצינת השירה התל-אביבית המשוררת צאלה כץ ועוררה מהומה קטנה. כץ התמחתה במה שאפשר לכנות שירת רשת/גוף או שירת מחשב/אישה, כזאת שבוחנת את היחס

ספרו  השלישי של מרחב ישורון, "מדריך לנוגעים בשם העצם", הוא לא ספר שירה רגיל אלא יצירה כמו-אוונגרדית שנעה בין ז'אנרים רבים – שירה ופרוזה, דרמה וג'יבריש, בלשנות ופילוסופיה. יש לספר

ענבל אשל כהנסקי ולורן מילק, שכל אחת מהן פרסמה לאחרונה את ספר שיריה השני, כותבות שירה מינית מאוד, שמחברת באופן שיטתי אלימות וכאב לעונג ותשוקה, ומנסה לעגן כאוס רגשי וגופני

שני ספרי ביכורים חדשים, שניהם מצויינים, של נעמה גרשי וכרמית רוזן, מייצגים שתי מגמות מנוגדות, אולי משלימות, בשירה הישראלית הצעירה. יש דמיון מסויים בין המשוררות: שתיהן מדגישות את מחויבותן לפריפריה

בספר שיריה הראשון מצטרפת הקולנוענית סיגלית בנאי למסורת ספרותית חזקה ומבוססת, מסורת השירה הישראלית המזרחית. פירוש הדבר הוא שבניגוד למשוררים שעיצבו את המסורת הזאת בשלביה החלוציים או המהפכניים, כמו ארז

גיא פרל הוא לא רק משורר מוכשר אלא גם פסיכולוג יונגיאני, והיונגיאניות, על חיבתה לתבניות מיתולוגיות אוניברסליות-לכאורה או ל"ארכיטיפים", ניכרת היטב בשיריו, שרבים מדימויי היסוד שלהם לקוחים מהמיתולוגיה היוונית. השער

ספרה הראשון של יודית שחר ראה אור ב2009, כשנתיים לפני מחאת האוהלים. בספר בלטו שירי מחאה כנגד השיטה הכלכלית שמחדדת את הניגוד בין עשירים ועניים אך גם קושרת בין גורלותיהם:

שם ספרו השני של יעקב ביטון, "מחברות התבוסה", הוא שם קשה וחשוף מאוד במשמעויותיו השליליות: אלה הם שירי תבוסה ומפלה, היפוכם הגמור של שירי ניצחון וישועה. במקום "מפלה" אפשר לומר