משוררים ותיקים

בראשית שנות התשעים השתנתה באופן יסודי מפת השירה הישראלית: התברר מעל לכל ספק שתם זמנם של שני כתבי העת המרכזיים "סימן קריאה" (שהתפוגג) ו"עכשיו" (שנדחק לשוליים), ועידן חדש, כאוטי ומבלבל

כינוס שירתו של נתן זך בשלושה כרכים עבים עד מאוד מצדיק את הניסיון לעשות מין סיכום ביניים. הסיכום הזה לא פשוט, משום שאי אז בשלהי שנות הששים, אחרי כתריסר שנים

הרולד שימל, שספרו החמישי, "קש", ראה כעת אור, אולי אינו מוכר לקהל הרחב, אבל לאוהבי שירה עברית הוא מוכר היטב, בעיקר בגלל ששירתו מיוחדת ומקורית כל כך. הייחוד הזה מזכיר

המשורר ישראל פנקס, חתן פרס ישראל לשנת 2005, התחיל לכתוב בשנות החמישים, ומאז העניק לשירה העברית פסגות רבות של יופי נדיר, עוצר נשימה. לכבוד ספרו החדש, "אנטנות וחיישנים", שכבש אותי

אגי משעול היא משוררת מצויינת. היא גם משוררת מצליחה מאוד. כישרון והצלחה אינם קשורים בהכרח זה בזה, והנה, משעול התברכה בשניהם. בשנים האחרונות היא הפכה לגברת הראשונה של השירה העברית,

ספר השירה הקודם של זלי גורביץ, "זמן בָּבָּ", היה מין חגיגה לשונית שמחה, משתטה, מתקשקשת ומסתחררת. לא היו בו שירים נפרדים, עם התחלה אמצע וסוף, אלא מין רצף יומני פרוע,

הדבר הבולט ביותר ברשימותיו האוטוביוגרפיות של חיים גורי, המסר הגלוי והכמוס שלהן, הוא הקונפליקט הבלתי פתור שבין חוויות ילדותו ונעוריו, שעמדו בסימן ה"יחד" העז והאמיץ של דור תש"ח והגאווה הגדולה

התלבטתי ארוכות אם לכתוב על ספר שיריו החדש של אהרן שבתאי, כי מצד אחד הוא יצא ב"חרגול" (אומנם בלי שום מעורבות מצידי) ועל כן אני חשוד כבעל אינטרסים, אבל מצד

שני ספריו החדשים של ישראל אלירז ראו אור כמעט בעת ובעונה אחת בשתי הוצאות ספרים שונות. כפל כזה הוא יוצא דופן ואפילו מתמיה למדי בעולם השירה, שלא לדבר על עולם

אורי ברנשטיין הוא משורר נפלא, המלווה בנאמנות את השירה העברית כבר יותר מחמישים שנה. הוא נולד ב-1936 והתחיל לפרסם שירים כבר בשנות החמישים – ובמלים אחרות: הוא בן דורם של