משוררים ותיקים

ספרו החדש של אורי ברנשטיין הוא אחד מהשגיו הגדולים ביותר כמשורר, אולי הגדול ביותר. זהו מחזור שירי קינה חדים וצלולים שהמשורר מקונן בהם על עצמו, לא על מותו אלא על

בספרה החדש, "ספר היצורים", מתגלה שירתה של רחל חלפי במיטבה, אולי בשיאה. זה ספר מיוחד מאוד, וייחודו אינו קשור רק לתכניו וצורותיו אלא גם לאופי התהליך היצירתי שהניב אותו, שכן

הבמאי דוד לוין, אחיו הבכור של חנוך לוין, מפרסם שירה כבר שנים רבות, אך רק בעשור השמיני לחייו, כשנוסד כתב העת "מטעם" ולוין הבכור התחיל לפרסם בו בקביעות, הוא הפך

בשנת 1956, כשמרדכי גלילי היה בן שש, אמו התאבדה. ההתאבדות ונסיבותיה הוסתרו ממנו למשך תקופה לא קצרה – לזמן מה אפילו עובדת מותה לא היתה ידועה לו – וכך הלכה

ספרו החדש של טוביה ריבנר, חתן פרס ישראל תשס"ח, הוא אולי השמח בספריו, ויש בעובדה הזאת משהו מנחם אך גם חידתי שכדאי לנסות להבין. שירתו של ריבנר השתנתה מאוד במהלך

ספר שיריו החדש של משה דור, שבשנה הבאה ימלאו לו שמונים, קרוי משום מה "בשבח השנאה", וזאת למרות שיש בו שירי אהבה רבים, ביניהם שירים יפים מאוד, ולשנאה אין בו

מרדכי גלדמן כותב ומפרסם שירה כבר ארבעים שנה בערך, וכעת ראה אור מבחר ממצה משיריו המתפרש על פני שני כרכים עבים בכריכה קשה. בפתח הדבר למבחר הוא מבטא בין השאר

המשוררת רבקה מרים היתה ילדת פלא. את ספר שיריה הראשון היא פרסמה ב-1965, עוד בטרם מלאו לה ארבע עשרה, ויש בו שירים שכתבה כשהיתה בת עשר בערך. אין ספק שמרים

"השירה שמעבר למלים", הספר האחרון בפסטיבל הכל-כתבי של נתן זך שנחגג בשנתיים האחרונות, מכנס את מאמריו הביקורתיים משנות החמישים עד אמצע שנות השבעים, וביניהם את מאמריו המשפיעים  ביותר, אלה שבהם

חמוטל בר יוסף היא לא רק משוררת אהודה אלא גם חוקרת ספרות מקובלת, ולכן זה אולי לא מפתיע ששני חוקרי ספרות מרכזיים, דן מירון ואריאל הירשפלד, משבחים בשולי ספרה החדש

ספר שיריו החדש של אנדד אלדן, שנולד ב-1924, גרם לי לחשוב על פרס ישראל לשירה. שני הזוכים האחרונים בפרס הם טוביה ריבנר ואריה סיון – שניהם, כמו אלדן, ילידי שנות

"ארבעים", ספרו החדש-ישן של ויזלטיר, הוא בעצם מהדורה חדשה של "מכתבים", ספרו השמיני שראה אור ב-1986, בתוספת בונוס צנוע: מחזור שירים שנכתב ופורסם בערך באותו זמן. באחרית הדבר מצדיק המשורר

השירים הזעירים של מאיה בז'רנו, "הגרגרים" שלה, ממש שימחו אותי. הם צנועים במתכוון, החן שלהם נונשלנטי, התחושה היא שהם נזרקים לחלל העולם כמעט כלאחר יד, כמו פירורי לחם ליונים, בלי

רבקה בסמן בן-חיים, שחגגה השנה את יום הולדתה השמונים וחמש, היתה נערה רכה, כבת שש עשרה, כאשר הכירה בגטו וילנה את אברהם סוצקבר. בסמן הראתה לו שירים שכתבה בליטאית, וסוצקבר,

מתברר שנולדה אופנה חדשה. לפני כחצי שנה פרסם אמיר אור את הספר "החיה שבלב", שכותרת המשנה שלו היתה "אהבות: מבחר וחדשים", והנה אשר רייך הולך בעקבותיו, ומפרסם את "השחיין המהיר

"תמונה של אמא וילדה", ספרה החדש של רחל חלפי, הוא ספר שירים לא קונבנציונלי. יש בו טקסטים מכמה סוגים, וכולם חורגים מהמקובל. לצד קטעי יומן בפרוזה, שאינם מתיימרים להיות שירה,

אפשר להבין למה אורי ברנשטיין נדלק על דמותו המיתולוגית של טירזיאס, הנביא שנאלץ לספר לאדיפוס את מי בדיוק הוא הרג ולמי בדיוק הוא נשוי. בעיקר משום שטירזיאס – לפחות בעיני

המשורר בלפור חקק (כתאומו המשורר הרצל חקק, שעל שירתו אכתוב אם ירצה השם בהזדמנות אחרת) משוכנע שהיחס המסתייג שבו הוא נתקל אצל רוב קובעי הטעם בשירה הישראלית נובע מהשקפותיו הפוליטיות