משוררים ותיקים

זה קורה למשוררים הכי טובים, שבנסיבות מסוימות משהו פתאום מזייף אצלם, אולי יוצא מאיזון. ובשירה האיזונים האלה קשורים ברובם לשיווי המשקל בין מילים למשמעויות, שפה למציאות. כשהשפה נדחקת הצידה, השיר

אם שואלים מהו מרכז הכובד של השירה הישראלית בת זמננו, אם מבקשים לתאר את הציר שסביבו היא נעה, התשובה הפשוטה ביותר תהיה: חפשו בשירתה של שולמית אפפל. אפפל היא המשוררת

על "אררט", ספר שיריה הקודם של נורית זרחי שראה אור ב2015, כתבתי שהוא "ספר השירים היפה ביותר שזרחי כתבה אי פעם" והוספתי שהוא "ספרה הכי חכם, הכי מנוחם, הכי מכושף".

משוררים מכל הדורות האמינו, או העמידו פנים שהם מאמינים, שיופיה של שירתם יעניק לה ולהם חיי נצח בזיכרון התרבותי שבתוכו ולמענו הם כתבו. גישתה של שולמית אפפל לסוגיית הזיכרון והשכחה

כולם מכירים את תופעת השירים הגנוזים, ואת העובדה שלפעמים הם כל כך יפים שקשה שלא לתהות למה הם נגנזו, אבל מבחר השירים של רנה שני (1937-1983) מלמד שיש סוג אפילו

אהרן שבתאי היה תמיד משורר יוצא דופן, מתריס ומפריז, שמתמחה בכתיבת שירים שעלולים להיראות במבט שטחי מפוטפטים, כמעט נטולי מובן, או להפך, מחוספסים ללא תקנה, בוטים מדי, ולכן היתה לו

אגי משעול עושה את זה שוב: מפרסמת ספר חדש שאינו נופל במקוריותו ובכוחו מקודמיו הלא-מעטים, ומשרטט פרק חדש במסעה הפואטי של אחת המשוררות הכי שמחות ומוארות – אם את תרצו

קשה, אולי בלתי אפשרי לחשוב על תרצה אתר, על דמותה הציבורית, דמותה כמשוררת, בלי לחשוב על אביה, נתן אלתרמן, ובלי להיזכר בשירי האב-והבת המחרידים שלו, כמו "שיר משמר" האכזרי-פתייני, שבו

"מיגו", ספרה השביעי של חדוה הרכבי, הוא ספר שבמרכזו אבל – אבלה של המשוררת על בנה, אלישע הרכבי, שכונה גם מיגו, ומת בדמי ימיו, ב-2003, בהיותו בן 28 – אך