אלי הירש קורא שירה

לבודהיזם בכלל ולזן בודהיזם בפרט מעמד מיוחד, מרכזי למדי, בקשת המסורות שמזינות את הניו אייג' הישראלי. אולי רק הקבלה פופולרית יותר מהם. סוד קסמו של הזן קשור בין השאר לכך

האם התחדש משהו במחשבה על שירת אבות ישורון מאז מותו? מבחר המאמרים החדש, "איך נקרא אבות ישורון", מגלה שהתרחש שינוי דרמטי. העורכת, לילך לחמן, רומזת לשינוי הזה במבוא, כשהיא מבחינה

הניסיון להבחין בין שירה ופרוזה מציב בעיות קשות, אולי בלתי פתירות, בפני הפילוסוף או התיאורטיקן, אבל למחשבה התמימה הוא פשוט למדי: שיר, בניגוד לפרוזה, מדגיש את ההבטים החושניים והצורניים של

יש קסם רב בשירתו של נתן וסרמן, וקוראי שירה מאומנים יזהו בה מייד שירה במיטבה, אולי אפילו שירה מופתית – אלכימיה מילולית שממזגת חוכמה ויופי, וממקמת כאב אישי חריף במרחבים

מאז שנות השמונים הולך וגדל חלקם של משוררים דתיים בשירה הישראלית. לשירה הדתית החדשה שני מאפיינים בולטים: הסתמכות מודגשת על מה שמכונה "המקורות" – תנ"ך, הלכה ומדרש, תפילה – ועיסוק

בספרה החדש של נורית זרחי מתחזקת מגמה שניכרה אולי כבר בספריה הקודמים, אך כעת היא זוכה לביטוי ברור ומגובש. זהו שינוי עדין אך משמעותי במימד הזמן של שירתה. את מקומו

אמיר מנשהוף כותב שירה אחרת, חדשה, והחידוש ניכר קודם כל במוזיקליות שלה. הוא משתמש בין השאר בריבוי של מקפים מחברים שתפקידם אינו דקדוקי אלא מוזיקלי: הם מצמידים זוגות וקבוצות של

ספרו החדש של אורי ברנשטיין הוא אחד מהשגיו הגדולים ביותר כמשורר, אולי הגדול ביותר. זהו מחזור שירי קינה חדים וצלולים שהמשורר מקונן בהם על עצמו, לא על מותו אלא על

בספרה החדש, "ספר היצורים", מתגלה שירתה של רחל חלפי במיטבה, אולי בשיאה. זה ספר מיוחד מאוד, וייחודו אינו קשור רק לתכניו וצורותיו אלא גם לאופי התהליך היצירתי שהניב אותו, שכן

כתב העת החדש "דחק" משלב בוז גמור כלפי ההווה הספרותי עם האלהה של העבר. בבוז הגורף כלפי ההווה יש מידה לא מבוטלת של עיוורון. עורך כתב העת, יהודה ויזן, מספיק

השיר שפותח את ספרה הרביעי של שרון אס עוסק בעובר שלא נולד, כלומר בהפלה. שיר אחר בספר עוסק בדמותה של ופא אל-בס, פלסטינית ממחנה הפליטים ג'בליה, שניסתה ב-2005 לבצע פיגוע

פיטר דיוויס הוא משורר אמריקאי צעיר ונידח למדי, שזכה לכבוד מפתיע שמשוררים אמריקאים רבים מאוד, וביניהם מבוססים וטובים ממנו, לא זכו וכנראה גם לא יזכו בו: ספרו השני תורגם במלואו

סיון בסקין היא דמות מרכזית בהתעוררות השירה הישראלית בעשור האחרון. כמעט כל פרט בתהליך צמיחתה נראה במבט לאחור סמלי או נבואי. למשל – העובדה שאת שיריה הראשונים, מראשית שנות האלפיים,

הבמאי דוד לוין, אחיו הבכור של חנוך לוין, מפרסם שירה כבר שנים רבות, אך רק בעשור השמיני לחייו, כשנוסד כתב העת "מטעם" ולוין הבכור התחיל לפרסם בו בקביעות, הוא הפך

בשנת 1956, כשמרדכי גלילי היה בן שש, אמו התאבדה. ההתאבדות ונסיבותיה הוסתרו ממנו למשך תקופה לא קצרה – לזמן מה אפילו עובדת מותה לא היתה ידועה לו – וכך הלכה

ספרו החדש של טוביה ריבנר, חתן פרס ישראל תשס"ח, הוא אולי השמח בספריו, ויש בעובדה הזאת משהו מנחם אך גם חידתי שכדאי לנסות להבין. שירתו של ריבנר השתנתה מאוד במהלך

"כינור ערוך" הוא ספר משמעותי מסיבות רבות, בין השאר בגלל המניעים המנוגדים שמתרוצצים בו. מצד אחד זה ספר מחקרי-אקדמי על שירת ביאליק, שבו הירשפלד הולך בעקבות פרשני ביאליק שקדמו לו,