אלי הירש קורא שירה

כמה מהשירים החזקים ביותר של תהל פרוש – ויש לה הרבה שירים חזקים: כוח הוא מימד חשוב בשירתה, אולי דווקא משום שהיא מרבה לעסוק בתלות וחולשה – מוקדשים ליחסים בינה

יש הרבה זעם בשיריו של רועי חסן, כמו זה שנחשף בשיר "במדינת אשכנז" ובמהומה התקשורתית שליוותה אותו, אבל גם הרבה אהבה, ואולי מה שהכי בולט בספר הביכורים שלו הוא הצורך

בשיר שפותח את ספרו השני עסוק יונתן ברג – משורר צעיר שספרו הראשון זיכה אותו בפרס עמיחי היוקרתי, הניתן בדרך כלל למשוררים הרבה יותר ותיקים ממנו – בהתנצלויות. הוא מתנצל

את אוקטביו פאס (1914-1998), שמבחר משיריו ראה כעת אור בתרגום עברי יפה ומוצלח במיוחד של טל ניצן, מקובל להציג כ"גדול המשוררים המקסיקניים במאה העשרים". היו לו חושים פילוסופיים חדים לצד

לכאורה ספרה המחקרי של המשוררת שירה סתיו, "אבא אני כובשת", מוקדש לנושא ממוקד מאוד – בירור מחדש של דמות האב בשירתן של דליה רביקוביץ, תרצה אתר ויונה וולך – אם

קשה להפריד בין יצירתה של המשוררת והסופרת האפרו-אמריקאית מאיה אנג'לו, שנולדה ב1928 והלכה לעולמה לפני שבועים, לבין אישיותה ודמותה הציבורית כפי שהתעצבה בשתי זירות: בכתיבתה האוטוביוגרפית הענפה, ובמעורבותה המתמשכת בפוליטיקה

ל"איפה תהיו", מבחר התרגומים משירתה של המשוררת האמריקאית פאט פארקר (1944-1989), הוסיפו יעל חזן ויעל דקל, עורכות המבחר שגם תרגמו את רוב השירים, סיפור קצר של פארקר שעוסק בהתבגרותה של

"שמש שקוהלת לא ידע", ספרה השלישי של סיון הר-שפי, הוא אחד הספרים השאפתניים ביותר שנכתבו על ידי משוררי "משיב הרוח", הקבוצה שצמחה מתוך השוליים האוונגרדיים של החברה הדתית-לאומית. השאפתנות היא

"אדם זקן, מה יש לו בחייו? הוא קם בבוקר, ובוקר בו לא קם", כתב דוד אבידן הצעיר באחד משיריו הזכורים ביותר. אבידן לא זכה להזדקן, ולגלות אם מה שכתב נכון.

"כל שמותי", ספר שיריה החדש של הפסיכואנלטיקאית דנה אמיר, הוא מבחר מארבעת ספריה הקודמים, שנוספו לו מחזור שירים חדש ואחרית דבר שבו אמיר מנסחת את האידיאולוגיה הספרותית שלה באמצעות פרשנות

"מוצא אל הים", ספרו השישי של מאיר ויזלטיר הרואה כעת אור במהדורה מחודשת, דומה במידה מסויימת, לאו דווקא בתכניו אלא במצב רוחו הקודר ובמקומו המיוחד בתולדות המשורר, ל"חתונה לבנה" של

ספר הביכורים המרשים של מי-טל נדלר מצרף אותה לסדרה משמעותית של משוררות ומשוררים צעירים שנותנים ביטוי לחוויה דומה – לתחושות קשות של ניכור ודחיה שמעוררת בהם המציאות הישראלית. אפשר להיזכר

ואן נויין היא משוררת ישראלית ממוצא וייטנאמי. הוריה נמנים עם מי שכונו בשלהי שנות ה-70 "אנשי הסירות". כוייטנאמים רבים הם נמלטו אל הים הפתוח בעקבות נצחון הצפון על הדרום, נסחפו

"מעבורת בים השיש" הוא מבחר ראשון בעברית מהשירה הטורקית החדשה. מתרגם ועורך המבחר הוא המשורר שלמה אֲבַיוּ, שנולד באיזמיר והיגר עם הוריו לארץ כשהיה בן עשר. המבחר כולל שלושה עשר

"ראנא", ספרה החדש של חדוה הרכבי, הוא אחד משיאי יצירתה. זה ספר שירה מזן מיוחד, כזה ששיריו מצטרפים לסיפור. כשניסיתי להבין את הסיפור הזה – סיפור, מכושף, מעגלי, על אישה

"פינצ'יק" הוא ספר שיריו השלושים של ישראל אלירז. שלושים זה לא מעט, בעיקר אם לוקחים בחשבון שאלירז התחיל לפרסם שירה בגיל מאוחר למדי, בשנות הארבעים בחייו. מחצית מספריו פורסמו בעשור

קשה שלא להיסחף אל תוך "צער גידול דלועים", ספרו העשירי של ערן בר גיל, מוזיקאי, משורר וסופר, ואם קוראים  את ספרו החדש כפשוטו, ולא רק כבדיה ספרותית, אולי גם גנן

בספר הביכורים שלה, "נחושת ונהר", מתגלה נעמה שקד לא רק כמשוררת מצויינת אלא גם כאחת הדמויות המרתקות ביותר בחבורת המשוררים הקשורה לכתב העת הדתי-לאומי "משיב הרוח". שקד היתה פעילה מרכזית