אלי הירש קורא שירה

רועי שניידר הוא מהמתחילים מוקדם, מקטגוריית נערי הפלא. ספר הביכורים שלו "רועי שניידר ושירים אחרים" ראה אור לפני כארבע שנים, כשהמשורר היה בן 18, וכבר אז היה קשה להחמיץ את

עוד לפני שמדברים על שירתה, שמה הפרטי של המשוררת בכל סרלואי דורש הסבר. מקורו בספר בראשית: "וה' ברך את אברהם בַּכָּל". הוא נהגה כשמה של לורן באקול, מנסיכות הפילם נואר

חוקר הספרות גדעון טיקוצקי העניק לספרו על דליה רביקוביץ' את השם הפתייני במקצת "דליה רביקוביץ בחיים ובספרות", וזה אכן שם מושך, כי מי לא היה רוצה להכיר את המשוררת הגדולה

כשקוראים את ספרה השלישי של ענת זכריה, "פלשתינה אַי", שלשמו יש צליל פוליטי והיסטורי מובהק אך גם מימד פצוע וכואב: אַי, ההרגשה היא שמדובר בספר חזק ובשל, ושזכריה מוכיחה בספר

אילן ברקוביץ' הוא משורר מהזן הקשוב, הלומד, המשתנה, ויתכן שנטייתו להשתנות קשורה לכך שלצד כתיבת שירה הוא עוסק לא מעט גם בביקורת שירה. אפשר לשער שהחשיפה המוגברת שלו לשירתם של

המשוררת אנה הרמן ידועה בנאמנותה לשירה חרוזה ושקולה מהסוג שמקושר לכתב העת "הו!", אלא שבניגוד למשוררים רבים יש בחרוז ובמשקל שלה משהו מכושף באמת, וירטואוזי, ואפילו מקורי וחדשני. במילים אחרות:

מפעל קיבוץ שיריו של מאיר ויזלטיר הגיע לכרך השני, המכיל את שיריו משנות השבעים. היו אלה שנותיו הטובות ביותר כמשורר: השנים שבהן שירתו התייצבה – לצד שירתם של יונה וולך,

'גולדה אמרה לא', ספרו החדש של המשורר וחוקר הספרות יוחאי אופנהיימר, שפירסם לאחרונה גם רומן ראשון, מוקדש למלחמת יום כיפור. במונחי ההווה הישראלי מדובר במלחמה עתיקה, כמעט פרה־היסטורית: מלחמה שהתנהלה

לספרה השני של מיטל נסים יש שם חזק במיוחד. יש בו שלוש מילים, "מורה", "עובדת" ו"קבלן", שאף אחת מהן אינה תמימה, אבל כשמחברים אותן יחד הן נעשות אפילו פחות תמימות,

במבוא לספרו החדש, "אומרים שממש יפה שם", טוען נתן זך שמדובר ככל הנראה בספר שיריו האחרון, "וזאת לא מפאת גילי כי אם מפני החשש שגם אם אכתוב עוד, ואפילו כהנה

"אלה כרגע חיי", ספר שיריו השני של דרור בורשטיין, רואה אור שבע-עשרה שנים אחרי פרסום ספר שיריו הראשון, "פירות | גט", שבע-עשרה שנים שבהן בורשטיין מיעט לפרסם שירה אך הפך

משהו חורק ב"עבריה", ספר השירים השני של הקולנוענית סיגלית בנאי. השגיה המלהיבים מספרה הראשון, "שכונת התקווה, קהיר", שבו היא עיצבה את עצמה כמצטרפת מאוחרת אך מודעת לעצמה למסורת השירה הישראלית

בספר שיריו השני, 'ממתינים לזאב', הצליח חוקר המקרא ערן ויזל להגשים את ההבטחה שנרמזה בספרו הראשון, ולהפוך ממשורר אקדמי, משכיל ורהוט אך גם נוקשה ומנותק במקצת, לווירטואוז של שירה. פקחותו

המשורר אנדן אלדן חגג לפני כשבועיים יום הולדת 92, והנה יש לו ספר חדש, "שש שעת שחר". לכאורה זוהי סיבה נוספת לחגיגה, אלא שנסיבות כתיבתו של הספר החדש קשות ומרות

"רציתי לרשום נוף אחר", ספרו הרביעי של מרדכי גלילי, הוא מבחר מקיף מספריו הקודמים בתוספת שלושה מחזורי שירה חדשים, ויש בו שירים מגוונים למדי שנכתבו במשך יותר מארבעים שנה. אלא

כשכתבתי לפני כשנתיים על ספר השירים השביעי של אמירה הֶס, "כמו בכי שאין לו עיניים להיבכות", הופצצתי בסדרת תגובות אוהבות וזועמות שהיו מבוססות על אי הבנה. המגיבים היו בטוחים שכתבתי

פרסום ספר "כל השירים" של חיים לנסקי, מגדולי המשוררים העבריים במאה ה20, הוא מאורע ספרותי מהדהד. יש בשירת לנסקי בשורה מרחיקת לכת, וראוי שנטה לה אוזן, כמו שמציע דן מירון

מה שמעניין בספר השירים השלישי של דיתי רונן – חוקרת תיאטרון שמילאה בעשור הקודם שורה של תפקידים בכירים במשרד התרבות – הוא תשוקתה הגדולה לעשות סדר: בביתה, בשירתה, בחייה. כך