אלי הירש קורא שירה

"שירה היא מחסה, היא חיק/ מקום להתנחם עם רדת הבדידות/ למצוא בו מנוחה", קובעת הסופרת והמשוררת איריס אליה כהן בשיר שפותח את "פלא", ספר שיריה השני. ברוב שירי הספר היא

תמר לוסטר, שספר שיריה הראשון, "מוציאה לפועל", ראה כעת אור, היא לא רק משוררת אלא גם עורכת דין, אם כי מדובר בעורכת דין מיוחדת מאוד, ומשתי בחינות לפחות: היא מתמחה

לספרה של המשוררת אנה שם יש שם יפה במיוחד, "מלים שפרחה נשמתן", וגם לה עצמה יש שם יפה במיוחד, "אנה שם", אלא שלא מדובר בשם ממש אלא בפסבדונים או שם

ספרו החדש של רוני סומק, "נקמת הילד המגמגם" הוא ספר במתכונת "מבחר וחדשים": מצד אחד הוא מסכם את שירתו בעשרים השנה האחרונות, מ1997 עד היום – ומבחינה זו אפשר לראות

למה שמבקר יפסח על ספר שירה שראוי לכתוב עליו? יש הרבה סיבות, אבל לפעמים זה קורה דווקא בגלל שיתרונותיו של הספר גלויים מדי, בגלל שבספר יש משהו שנראה למבקר פתייני

על המשורר והמתרגם שמעון בוזגלו, שספר שיריו השישי, "בשירותי הספריה באלכסדנדריה", ראה כעת אור,  אפשר לומר שהוא הולך ומשביח עם השנים. בעוד שיריו ותרגומיו המוקדמים היו בוסריים למדי, והיה בהם

לספרה החדש של רחל חלפי יש שם מוצלח במיוחד, "תרשימי זרימה", שקולע למאפיין מהותי של כתיבתה: שיריה אכן דומים לתרשימים מילוליים של משהו זורם, שופע, קולח, רועד, ניתז, משתנה ללא

ליאור שטרנברג הוא אחד המשוררים המרתקים והמשוכללים ביותר שכותבים היום בעברית, ויש מין מתח, כמעט סתירה, בין יופיה של שירתו לבין משהו צנוע ומופנם במודגש באישיותו ובפואטיקה שלו, שכמו מסתיר

ידעתי שרמי דיצני (1950-2012) הוא משורר פלאים, מגדולי המשוררים הישראלים בדורו, לא פחות משמעותי מחזי לסקלי ז"ל, אז למה כל-כך הופתעתי כשפתחתי את כרך כל שיריו, "שירים בבשר המיוסר" בעריכת

ספרה השני של אילה בן לולו, "טעם הבת", נחתם בשער שיש בו שלושה שירים בלבד. הראשון הוא הייקו קצרצר המדמה את הילדוּת לצל פרפר תלוש, ואולי בעקיפין גם לכנפי פרפר

לספרו השני של אמיר מנשהוף, "קום", יש מוטו מעניין, שתי שורות הלקוחות משיר חצי-שכוח של יונתן רטוש: "יש פה איזה אונס / באהבה הזאת". הצירוף של אונס ואהבה נשמע בלתי

לפני שאספר מה דעתי על "זהב אריות", ספרו השני של רועי חסן, אני חש צורך לומר משהו על עצמי, שישמש אולי כגילוי נאות. כשהתחלתי לכתוב לפני כתשע שנים את הטור

"ספר שתף" הוא אנתולוגיה ראשונה מסוגה בעברית, ולא רק אנתולוגיה אלא גם מניפסט וספר הדרכה, המוקדשים לאידיאת השירה השיתופית, כלומר: לרעיון ששירה אפשר ורצוי לכתוב יחד, על ידי מחברות ומחברים

שנת 2017, שבעקבות בחירת טראמפ לנשיאות ארצות הברית אפשר לכנות גם שנת הקטסטרופה (או ה"אסונה" כהצעתה המשעשעת של האקדמיה ללשון העברית), נפתחה בניגוד לכל התחזיות דווקא בסימן טוב: בפרסום ספר

בספר שיריו השלישי, "היסטוריה", מקיים יונתן ברג את ההבטחות שפיזר בשני ספריו הקודמים, ומציע לקוראיו שירה מגובשת ובשלה שמנסה ללכת בגדולות. את האסטרטגיה שאפשרה את הקפיצה הזאת, משירה מבטיחה לשירה

מיהו הסופר והמשורר כריס אבאני, שמבחר נדיב ומתורגם היטב מיצירתו השירית ראה כעת אור בהוצאת "רעב"? איך בכלל מתמודדים עם שאלה כזאת, שתובעת לתאר במילים ספורות את זהותו הסבוכה של

אולי הוא לא היה גדול המשוררים האמריקאים – אמריקה כל כך גדולה, שעצם הביטוי "גדול המשוררים האמריקאים" נשמע נבוב מרוב יומרנות – אבל בעיני רבים הוא האהוב מכולם. ולא, ואני