משוררים צעירים

את הקריאה בשיריה החדשים של עירית כץ אפשר לפתוח בשיר "התעוררות": הוא מספר על אנשים שחיים בבתי סירה, שהאדמה שלהם היא מים, שביתם קשור למקומו לא ביסודות אלא ביתדות וחבלים,

חגית גרוסמן הקדישה בשנים האחרונות מאמצים רבים להתבסס כסופרת, ופרסמה לא פחות משלושה ספרי פרוזה, שני רומנים ומבחר סיפורים קצרים, אבל הקריאה בספר שיריה הרביעי, "ספר הגוף", מגלה שהיא עדיין

לספרה השלישי של סיון בסקין יש שם יפה וחזק, "אחותי יהונתן", שמעלה מייד על הדעת את מסורת שירי יונתן, זו שנמשכת מ"צר לי עליך אחי יהונתן" של דוד המלך דרך

קסמם המיוחד של שירי עופר גורדין ניכר כבר בשם ספרו, "עלי להעיר מישהו מת." מה זאת אומרת להעיר מישהו מת? זה טוב או רע? זה אפשרי בכלל? ואם כן, באיזה

כמעט כל שירי "הדלתא של חייך" – ספרו החדש, החמישי, של יקיר בן-משה – עוסקים באהבתו לשני בניו הרכים, איתמר ומיכאל. המגמה הזאת, להתמקד בשירי אבהות, ניכרה היטב כבר בספרו

שגיא אלנקווה הוא משורר משונה, בכל המובנים של המילה, גם במובנים הטובים, שכותב שירים משונים למדי, מיוחדים ומקוריים אך לפעמים גם מוזרים במקצת, וספרו החדש, החמישי, הוא אולי המשונה בספריו,

"שירה היא מחסה, היא חיק/ מקום להתנחם עם רדת הבדידות/ למצוא בו מנוחה", קובעת הסופרת והמשוררת איריס אליה כהן בשיר שפותח את "פלא", ספר שיריה השני. ברוב שירי הספר היא

תמר לוסטר, שספר שיריה הראשון, "מוציאה לפועל", ראה כעת אור, היא לא רק משוררת אלא גם עורכת דין, אם כי מדובר בעורכת דין מיוחדת מאוד, ומשתי בחינות לפחות: היא מתמחה

לספרה של המשוררת אנה שם יש שם יפה במיוחד, "מלים שפרחה נשמתן", וגם לה עצמה יש שם יפה במיוחד, "אנה שם", אלא שלא מדובר בשם ממש אלא בפסבדונים או שם

למה שמבקר יפסח על ספר שירה שראוי לכתוב עליו? יש הרבה סיבות, אבל לפעמים זה קורה דווקא בגלל שיתרונותיו של הספר גלויים מדי, בגלל שבספר יש משהו שנראה למבקר פתייני

ספרה השני של אילה בן לולו, "טעם הבת", נחתם בשער שיש בו שלושה שירים בלבד. הראשון הוא הייקו קצרצר המדמה את הילדוּת לצל פרפר תלוש, ואולי בעקיפין גם לכנפי פרפר

לספרו השני של אמיר מנשהוף, "קום", יש מוטו מעניין, שתי שורות הלקוחות משיר חצי-שכוח של יונתן רטוש: "יש פה איזה אונס / באהבה הזאת". הצירוף של אונס ואהבה נשמע בלתי

לפני שאספר מה דעתי על "זהב אריות", ספרו השני של רועי חסן, אני חש צורך לומר משהו על עצמי, שישמש אולי כגילוי נאות. כשהתחלתי לכתוב לפני כתשע שנים את הטור