משוררים פחות צעירים

את שיריה של ליאורה בן יצחק פגשתי לראשונה בגיליון 24 של "מטעם", כתב עת שחסרונו מורגש. משהו בחמשת שיריה שפורסמו שם היה מטריד, מסקרן, לא מפוענח. אפשר היה להבין שאלה

בדידות או נידחות היא חוויה מורכבת מבחינה רגשית, אבל גם מבחינה מטאפיזית. הבודד נמשך או נדחק לשוליו של העולם, הרחק מהמרכז שבו לכאורה מתנהלת חגיגת החיים האמיתית, אך בה בעת

טל ניצן קופצת קפיצות מסתוריות מספר לספר, ובספר שיריה החמישי, "להביט באותו ענן פעמיים", היא נוסקת ועפה. זה ספר מופלא – בוטח, מדוייק, חכם. המבנה שלו מושלם: שני מחזורים של

רפי וייכרט עסוק בשנים האחרונות בניסויים צורניים מפתיעים ויוצאי דופן. יש בניסויים האלה פרדוקס או סתירה פנימית – הם נולדים מתוך כמיהה לצורה פיוטית הדוקה ותובענית, כזאת שתטיל על המשורר

בנימין שבילי ידוע כסופר ומשורר "רוחני" מהזן האקלקטי – כזה ששואב את השראתו ממסורות מיסטיות מגוונות, לעתים קרובות יהודיות אבל גם נוצריות, מוסלמיות, זן-בודהיסטיות, דאואיסטיות או אקזיסטנציאליסטיות. אפשר לראות בו

"משא המשוגע", ספר השירה החדש של אמיר אור, הוא צרור של נבואות חורבן מרות במיוחד. פתיחת הספר פוליטית מאוד. "עוד מעט העיר נהפכת", מצהיר המשורר בעקבות ספר יונה ("עוד ארבעים

לפני כשלוש שנים פרצה לשולי התקשורת תנועת שלום של מתנחלים שכונתה "ירושלום". הרעיון היה לאחד שתי עמדות שנתפסות כסותרות: לתמוך במפעל ההתנחלויות, אך גם לפעול לשיפור היחסים בין יהודים וערבים

לפעמים אפשרויות שירה יוצאות דופן נולדות דווקא מתוך סוג של איטיות או דריכה במקום. משוררת כותבת בנעוריה שירה שמעוצבת על פי צווי האופנה האחרונים, שירה בת זמנה, אבל משהו גורם

שלושה ספרי שירה שראו אור לאחרונה עסוקים, כל אחד בדרכו, בניסיון להתוות, ובמובן מסויים גם לפרוץ, את הגבול המסתורי בין החיים והמתים. אני לא מתכוון לסיאנסים, העלאה באוב או תקשורים

אם מחפשים מושג שעוטף את פעלו הספרותי המגוון של דורי מנור, המושג הזה הוא פריון, שנלווה אליו הצל שלו: עקרות. הוא עוטף הן את פעלו כמשורר, כלומר את עקרונות היסוד

"טקסי הערב", ספרו החמישי של ליאור שטרנברג, הוא ספר מסתורי, אפל מאוד, והאפלה בולטת במיוחד על רקע ספרו הקודם, "האור החם", שחגג את הולדת בתו הבכורה של המשורר. גם בספר

ספר שיריה השני של הסופרת ומבקרת האמנות שבא סלהוב דיבר אלי מייד, והמיידיות הזאת קשורה לסגולה נדירה יחסית של שירתה – לנכונותה להתחייב לחיבורים בהירים בין מלים ורעיונות, שלמרות בהירותם,

יש קסם רב בשירתו של נתן וסרמן, וקוראי שירה מאומנים יזהו בה מייד שירה במיטבה, אולי אפילו שירה מופתית – אלכימיה מילולית שממזגת חוכמה ויופי, וממקמת כאב אישי חריף במרחבים

מאז שנות השמונים הולך וגדל חלקם של משוררים דתיים בשירה הישראלית. לשירה הדתית החדשה שני מאפיינים בולטים: הסתמכות מודגשת על מה שמכונה "המקורות" – תנ"ך, הלכה ומדרש, תפילה – ועיסוק

השיר שפותח את ספרה הרביעי של שרון אס עוסק בעובר שלא נולד, כלומר בהפלה. שיר אחר בספר עוסק בדמותה של ופא אל-בס, פלסטינית ממחנה הפליטים ג'בליה, שניסתה ב-2005 לבצע פיגוע

כשפוליטיקאי – פוליטיקאי לשעבר, ליתר דיוק – כותב שירה, איזו מין שירה זאת? במקרה של יוסי שריד, וזה מה שנחמד אצלו, זוהי פשוט שירה של פוליטיקאי לשעבר. הוא לא דולה

מואיז בן הראש הוא דמות ידועה בקהילת המשוררים הישראליים המדגישים את מזרחיותם, ובוחנים את  האפשרויות הרגשיות והלשוניות שהזיכרון המזרחי מעניק להם. קשת האפשרויות הזאת רחבה יותר ממה שנדמה, ואחת הטעויות

"שירה בעיר זרה", שם ספר שיריו החדש של אברהם בלבן, אינו יכול שלא להזכיר את "מקום אחר ועיר זרה", שם ספרה הראשון של מאיה ערד, והאסוציאציה אינה מקרית: אברהם בלבן