היכל התהילה

דן דאור הספיק להשלים בחודשי חייו האחרונים שני תרגומים מרכזיים מסינית קלסית שראו אור רק לאחר מותו: תרגום של "הג'ואנג דזה", אחד מכתבי היסוד של הפילוסופיה הסינית, ותרגום של שירי

'עיר היונה', ספר שיריו הרביעי של נתן אלתרמן, ראה אור ב-1957 והתקבל בהסתייגות רבתי. יריביו של המשורר מיהרו ללגלג עליו ואוהביו לא יכלו להסתיר את אכזבתם. פרסום הספר נתפס מייד

פעם חלמתי על שבוע הספר. חיפשתי את ביאליק בין הדוכנים בכיכר רבין, ובסוף מצאתי אותו הרחק משם, ברחוב הרצל, נועץ עינים משתאות בבנין משונה שלא יכולתי להחליט אם הוא מגדל

הכרך השני של כל שירי אבידן מכיל את השירים שכתב בשנות השלושים לחייו, כלומר מ-1964 עד 1973. בקרב אוהבי אבידן מקובל לקרוא לתקופה הזאת "התקופה האקפסרימנטלית" ביצירתו, ומן הביטוי הזה,

יחיאל פרלמוטר, ששינה את שמו לאבות ישורון, נטש בלב שלם את בית הוריו, את פולין שכונתה אצלו פוילין, נסע לארץ ישראל, הלא היא ציון או פלסטין, והתנחל בה בלב שלם.

אני גר בתל אביב, לא רחוק מהצומת שמפגיש את יהודה הלוי ואבן גבירול – שני רחובות שאפשר לחשוב עליהם גם כעל רחוב ארוך אחד שמתחיל בדרום, בין נווה צדק ואחוזת

גבריאל מוקד חונך סדרת ספרי שירה חדשה, "כתב עכשיו", במבחר שירים דקיק של יונה וולך, שאחד מגיבוריו המרכזיים הוא מוקד עצמו. למרכזיות של מוקד בספר שלושה ביטויים: ראשית, מה שקושר

שמשון מלצר (שנולד בטלוסט שאוקראינה ב-1909, עלה לארץ ב-1933 ומת ב-2000) הוא משורר נשכח למדי, וזכרו מעלה שאלות סבוכות הנוגעות לזיכרון ושכחה. העובדה שמבחר משיריו ראה כעת אור אינה מהווה

דוד אבידן היה בן אלמוות. הוא חי כבן אלמוות, כתב כבן אלמוות ומת כבן אלמוות – חסר כל, חולה ובודד. בעשור האחרון לחייו נפגשנו בעיקר במכולת השכונתית. גרנו באותן שנים

בין שיריו של חזי לסקלי מתגנב ללא הרף מיתוס בריאה אכזרי: היה היתה פעם, לפני נצח או רגע, טעות גורלית, שגיאה איומה ונוראה, ששיבשה ללא תקנה את החיבורים המשמעותיים בנפש

ליאיר הורביץ (1941-1988), אחד המשוררים הבולטים והמקוריים ביותר שפעלו במחצית השניה של המאה העשרים, היה לכאורה מזל: בראשית שנות העשרים שלו הוא התיידד עם שני משוררים צעירים ואלמוניים – יונה

בניגוד למשוררי ספרד הגדולים שקדמו לו, כאבן גבירול או יהודה הלוי, יהודה אלחריזי (1165-1225) היה קודם כל פרוזאיקון, מחברן של מעשיות מחורזות המצייתות לכללי המקאמה הערבית הקלאסית, שידע לסחוף את

שמואל הנגיד לא היה רק מלומד, רב ומשורר גדול, אלא גם מדינאי ומצביא עטור נצחונות בשירות מלכי גרנדה המוסלמים של אמצע המאה האחת-עשרה, שבחצרותיהם שירת כיועץ וכשר בכיר. הוא הצטיין

ברגע שראיתי את הספר "סונטות אהב"ה וזה"ב", שמקבץ את כל הסונטות שלאה גולדברג כתבה או תרגמה ומוסיף להן כמה סונטות גנוזות, נדלקתי מייד. הבנתי שמעולם לא עשיתי מה שהספר הזה