מספר לספר שירתה של טל ניצן (הידועה גם כמתרגמת ועורכת, ולאחרונה מפרסמת גם פרוזה) הולכת ומצטללת, הולכת ומעמיקה. כעת ראה אור ספר שיריה השביעי, "אטלנטיס", והוא מעניק הזדמנות מצויינת לנסות להבין את תהליך ההבשלה הזה, שכן לצד שירים חדשים יש בו גם מבחר מקיף מספריה הקודמים. ההשוואה בין שיריה החדשים של ניצן לשיריה הפחות חדשים היא מרתקת דווקא משום שבמבט שטחי הם דומים למדי – ליריים במודגש, טעונים ברגש ועם זאת מאופקים ואלגנטיים, נוטים אל המר והמהורהר. אלא שבמבט בוחן יותר נחשפת האלכימיה שבזכותה הפכה ניצן במהלך שני העשורים האחרונים ממשוררת מבטיחה – כזאת שכותבת שירים אינטיליגנטיים ומעוררי חיבה אך גם זהירים למדי – לאחת המשוררות המשוכללות והמשמעותיות ביותר בדורה.
קריאה בשני ספריה הראשונים, "דומסטיקה" (2002) ו"ערב רגיל" (2006), מגלה שניצן כתבה אז שירים בשלושה כיוונים או סגונונות עיקריים: שירים ביתיים, משפחתיים, שהיתה בהם מידה מסויימת של נחמה למרות הצער שנחבא בין המילים או הזדקר מהן פתאום; שירים פוליטיים מובהקים, רוויים בזעם ואירוניה, שכוונו בעיקר כנגד פשעיו של משטר הכיבוש הישראלי בשטחים; ושירים הכתובים בגוף ראשון זכר ויוחסו לדמות מסתורית שכונתה לפעמים "הנוסע" – דמות של נודד או זר נצחי, המשקיף על העולם כולו ממרחק של כמיהה שאינה יכולה לבוא על סיפוקה.
ברור שהסגנונות לא היו מנותקים לגמרי זה מזה. אותה משוררת כתבה את כל השירים – את שירי הנחמה הביתית המדודה, הזעם הפוליטי המתפרץ או הבדידות הקוסמית הבלתי מנוחמת – ובכולם אפשר היה לחוש בציר המרכזי של שירת ניצן, בצער הגדול שמחלחל שם תמיד, צער שלפעמים בוקע בבת אחת מכל המעיינות והופך את העולם כולו לאטלנטיס, יבשת השקועה באוקיינוס של חידלון וכאב. אך למרות הציר הזה, ציר הצער המשותף לכל השירים, הפערים בין הסגנונות השונים נותרו גלויים לעין. היו לפערים הללו גם יתרונות – הם העניקו לספריה של ניצן מגוון סגנוני ורוחב יריעה, ועם זאת ההסתגרות בסגנונות נבדלים הדגישה גם את העובדה שברבים מהשירים היה משהו צפוי, חלקי, נאמן מדי למסורת פואטית תחומה היטב.
אלא שמספר לספר הגבולות בין הסגנונות הלכו והתערפלו. דומה שכבר מ"ערב רגיל", ספרה השני, וביתר שאת מספרה הרביעי, "לשכוח ראשונה", חתרה ניצן לביטול הגבולות האלה, וליצירת נוסח פואטי חדש, שבו המימדים השונים של שירתה – הרך והזר, המנוחם והבלתי מנוחם, המכונס פנימה והפוליטי – יתגבשו אל תוך שיר אחד בלי לטשטש או לאיין זה את זה. וכשקוראים את השיריה החדשים שכונסו ב"אטלנטיס", מתברר שהחתירה הזאת הגיעה סוף סוף ליעדה; כמעט כל אחד מהם מצליח למתוח לבדו, בכוחות עצמו, קשת רחבה במיוחד של רגשות וגורלות אנושיים – מקצווי העצב ועינות הליל ועד סמוך מאוד לשמחה.
איך ניצן עושה את זה? איך היא מצליחה להעמיד יחד, בשיר אחד, בדידות וצער שאין להם תכלה עם המבט הרחב, הנינוח, האינטימי – או להפך: המסוייג, הזר, המרוחק – הנחוץ כל כך לכתיבת שירה? צריך לקרוא את השירים עצמם כדי להבין איך, ובעיקר כדי לחוש ביופים הנדיר, שהוא לעיתים קרובות מטריד ומאתגר. לקרוא, למשל, את "שיעור מחול", שבו חבורת רוקדים מתענגת, כמעט זחוחה, הופכת לסיעת פליטים שסירתם צוללת לקרקעית הים, או את צמד השירים המופלאים "סוף המסע" ו"אַללָּהֻֿ אַכְּבָּר", שבהם הצער הגדול על הטובעים והנקברים אינו מצליח להחניק את השמחה על ילד אחד שהצליח לבקוע ממעי הים או העפר ולקום לתחיה.
טל ניצן, אטלנטיס, מבחר וחדשים, אפיק
- לרשימה על "להביט באותו ענן פעמיים".
- לרשימה על "לשכוח ראשונה".
- לרשימה על "קפה השמש הכחולה".